כאן סקרנים | המרחב האישי

X

הצורך הזה בבועה דמיונית שמקיפה אותנו ושייכת רק לנו,
משותף לכולם.
הבעיה היא שרובנו כנראה לא נסכים על הגודל שלה.
אותו טווח ביטחון שאנחנו תופסים מהעולם יכול לנוע בין
45 ס"מ בלבד ל-120 ס"מ מהגוף שלנו.
לפחות על פי ההגדרה שניסח אדוארד טוויצ´ל הול
אי שם בשנות ה-60 כשטבע את המושג "מרחב אישי".
המרחב שמתחת ל-45 ס"מ, לפי הול, הוא המרחב האינטימי,
זה ששמור בדרך כלל לבני זוג ומשפחה קרובה.
וכל מה שמעל ל-120 ס"מ, הוא המרחב החברתי,
עליו אנחנו מקפידים בדרך כלל בתקשורת עם קולגות ואנשים זרים.
רובנו קנאים למרחב האישי שלנו כבר מגיל 12,
ואנחנו זקוקים ליותר ויותר ממנו ככל שאנחנו מתבגרים
או מטפסים בסולם המעמדות החברתיים.
אבל הסיבה הכי משמעותית להבדלים בין ההעדפות שלנו,
היא כנראה תרבותית.
מחקר שנערך השנה מיקם בקצה אחד את רומניה,
בה נוטים לשמור בממוצע על 140 ס"מ של מרחב אישי,
ובקצה השני את ארגנטינה, עם 70 ס"מ בממוצע בלבד.
מניתוח תוצאות המחקר ניתן היה לראות
שאנשים שחיים במדינות חמות, נטו לשמור דווקא פחות מרחק,
ושנשים, באופן כמעט גורף,
נזקקו למרחב אישי גדול יותר מאשר גברים.
אבל יכול להיות שיש עוד איזה עניין.
מחקרים מהחודשים האחרונים גילו שהמנגנון שגורם לבני אדם
לרצות להתקרב לסובבים אותם, עשוי להיות קשור לרמות הדופמין.
מוליך עצבי שנמצא במוח ושולט בין היתר
גם על תחושות העונג והסיפוק.
ניסוי שנערך בזבובי פירות,
הראה שכשרמת הדופמין במוחם הייתה גבוהה יותר,
זבובים זכרים נטו לשמור פחות מרחק אחד מהשני.
איך זה רלוונטי לנו?
קיים לא מעט דמיון בין האינפורמציה הגנטית שלנו
לבין זו של זבובי הפירות, ומחקרים מהסוג הזה
עשויים לעזור לנו בהבנת תופעות רפואיות מורכבות
בהן שאלת הקרבה האנושית משחקת תפקיד מרכזי.
הצורך הזה בבועה דמיונית שמקיפה אותנו ושייכת רק לנו,
משותף לכולם.
הבעיה היא שרובנו כנראה לא נסכים על הגודל שלה.
אותו טווח ביטחון שאנחנו תופסים מהעולם יכול לנוע בין
45 סמ בלבד ל-120 סמ מהגוף שלנו.
לפחות על פי ההגדרה שניסח אדוארד טוויצ´ל הול
אי שם בשנות ה-60 כשטבע את המושגמרחב אישי”.
המרחב שמתחת ל-45 סמ, לפי הול, הוא המרחב האינטימי,
זה ששמור בדרך כלל לבני זוג ומשפחה קרובה.
וכל מה שמעל ל-120 סמ, הוא המרחב החברתי,
עליו אנחנו מקפידים בדרך כלל בתקשורת עם קולגות ואנשים זרים.
רובנו קנאים למרחב האישי שלנו כבר מגיל 12,
ואנחנו זקוקים ליותר ויותר ממנו ככל שאנחנו מתבגרים
או מטפסים בסולם המעמדות החברתיים.
אבל הסיבה הכי משמעותית להבדלים בין ההעדפות שלנו,
היא כנראה תרבותית.
מחקר שנערך השנה מיקם בקצה אחד את רומניה,
בה נוטים לשמור בממוצע על 140 סמ של מרחב אישי,
ובקצה השני את ארגנטינה, עם 70 סמ בממוצע בלבד.
מניתוח תוצאות המחקר ניתן היה לראות
שאנשים שחיים במדינות חמות, נטו לשמור דווקא פחות מרחק,
ושנשים, באופן כמעט גורף,
נזקקו למרחב אישי גדול יותר מאשר גברים.
אבל יכול להיות שיש עוד איזה עניין.
מחקרים מהחודשים האחרונים גילו שהמנגנון שגורם לבני אדם
לרצות להתקרב לסובבים אותם, עשוי להיות קשור לרמות הדופמין.
מוליך עצבי שנמצא במוח ושולט בין היתר
גם על תחושות העונג והסיפוק.
ניסוי שנערך בזבובי פירות,
הראה שכשרמת הדופמין במוחם הייתה גבוהה יותר,
זבובים זכרים נטו לשמור פחות מרחק אחד מהשני.
איך זה רלוונטי לנו?
קיים לא מעט דמיון בין האינפורמציה הגנטית שלנו
לבין זו של זבובי הפירות, ומחקרים מהסוג הזה
עשויים לעזור לנו בהבנת תופעות רפואיות מורכבות
בהן שאלת הקרבה האנושית משחקת תפקיד מרכזי.
0
    Press enter for publication
כאן סקרנים
ערוץ כאן
פסיכולוגיה