מלך זילברשלג | געגועים לרבי

X

בכ' בתמוז לפני שנתיים התייתמתי.
מאבי הלא ביולוגי.
הרגשתי שהעולם נגמר. עמדתי ליד מיטתו לילה שלם ובכיתי,
כמו כל פעם בשנתיים הללו בלעדיו, כשאני עולה לקברו,
פוגש את האני האמיתי שלי ומתנקה מבפנים.
זהו סיפור האהבה שלי, סיפור על אהבה וגעגוע אין סופי.
נכנסתי לחדר, נער בן 13,
הוא שאל אותי אם הרב בישיבה מכבד אותי.
אם אני נהנה שם, אם האוכל טוב, אם המיטה נוחה.
הוא לא שאל כמה אני לומד, כפי שמתבקש שרב ישאל תלמיד.
גם לא נשאלתי אם אני מתפלל, מניח תפילין, טובל במקווה.
הוא פשוט התעניין אם כיף לי.
היום לפני שנתיים נפטר הרבי שלי.
רבי אליעזר הגר, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ'.
אני זוכר את ההודעה שהגיעה אז, ועד היום אני מסרב לקבל.
אני זוכר שמול עיניי רצו החגים, השמחות, הרגעים היפים
וגם אלה שפחות, שתמיד היו יחד איתו.
שום דבר לא קרה בלעדיו.
אנשים לא מבינים למה אני דומע כשאני מדבר עליו.
מה לבן 20 ובן 90?
למה רבבות יצאו להלווייתו וממשיכים לבכות אותו גם לאחר מכן?
התשובה אינה שכלית, היא רגשית.
החיבור הזה הוא הקשר הרגשי החזק ביותר בחיי.
גדלתי על דרך החסידות, על ברכיו של הרבי.
לפני הברית, הוא זה שבחר לי את שמי יחד עם הוריי.
בחלאקה, הוא גזר את שיערי.
לא לפני שהושיב אותי על ברכיו ושוחח איתי כאילו אני בן שיחה רגיל.
ילד בן שלוש, כן?
בבר המצווה הניח לי תפילין, רקד איתי ונשק לי במצח.
ולו רק הייתי זוכה, היה הרבי רוקד איתי גם בחתונה שלי.
לא זכיתי.
הרבי שלי היה מיוחד. החל מהאהבה לכל אדם באשר הוא
שהייתה דרך חיים,
הידיים הרכות שהיו הדבר החזק בעולם,
העיניים הטובות שהיו שם תמיד, והחיוך, החיוך שאין שני לו.
עצה טובה שתמיד ידע לתת.
התעניינות אמיתית שלוותה בחכמה נדירה.
זו הייתה השגרה שלי. ואז הגיעה ההודעה ההיא לפני שנתיים.
איבדתי רבי שהוא אבא.
אני מתגעגע, רבי.
בכבתמוז לפני שנתיים התייתמתי.
מאבי הלא ביולוגי.
הרגשתי שהעולם נגמר. עמדתי ליד מיטתו לילה שלם ובכיתי,
כמו כל פעם בשנתיים הללו בלעדיו, כשאני עולה לקברו,
פוגש את האני האמיתי שלי ומתנקה מבפנים.
זהו סיפור האהבה שלי, סיפור על אהבה וגעגוע אין סופי.
נכנסתי לחדר, נער בן 13,
הוא שאל אותי אם הרב בישיבה מכבד אותי.
אם אני נהנה שם, אם האוכל טוב, אם המיטה נוחה.
הוא לא שאל כמה אני לומד, כפי שמתבקש שרב ישאל תלמיד.
גם לא נשאלתי אם אני מתפלל, מניח תפילין, טובל במקווה.
הוא פשוט התעניין אם כיף לי.
היום לפני שנתיים נפטר הרבי שלי.
רבי אליעזר הגר, האדמור מסערט ויזניץ’.
אני זוכר את ההודעה שהגיעה אז, ועד היום אני מסרב לקבל.
אני זוכר שמול עיניי רצו החגים, השמחות, הרגעים היפים
וגם אלה שפחות, שתמיד היו יחד איתו.
שום דבר לא קרה בלעדיו.
אנשים לא מבינים למה אני דומע כשאני מדבר עליו.
מה לבן 20 ובן 90?
למה רבבות יצאו להלווייתו וממשיכים לבכות אותו גם לאחר מכן?
התשובה אינה שכלית, היא רגשית.
החיבור הזה הוא הקשר הרגשי החזק ביותר בחיי.
גדלתי על דרך החסידות, על ברכיו של הרבי.
לפני הברית, הוא זה שבחר לי את שמי יחד עם הוריי.
בחלאקה, הוא גזר את שיערי.
לא לפני שהושיב אותי על ברכיו ושוחח איתי כאילו אני בן שיחה רגיל.
ילד בן שלוש, כן?
בבר המצווה הניח לי תפילין, רקד איתי ונשק לי במצח.
ולו רק הייתי זוכה, היה הרבי רוקד איתי גם בחתונה שלי.
לא זכיתי.
הרבי שלי היה מיוחד. החל מהאהבה לכל אדם באשר הוא
שהייתה דרך חיים,
הידיים הרכות שהיו הדבר החזק בעולם,
העיניים הטובות שהיו שם תמיד, והחיוך, החיוך שאין שני לו.
עצה טובה שתמיד ידע לתת.
התעניינות אמיתית שלוותה בחכמה נדירה.
זו הייתה השגרה שלי. ואז הגיעה ההודעה ההיא לפני שנתיים.
איבדתי רבי שהוא אבא.
אני מתגעגע, רבי.
0
    לחץ "אנטר" לפרסום
אדמו"ר וחסידים
חרדים
מלך זילברשלג
ערוץ כאן