כאן סקרנים | מיזופוניה

X

הסביבה שלנו מלאה בצלילים.
בשבילנו זה חלק מהמוזיקה של החיים.
אבל יש כאלה שעבורם מדובר בסיוט.
אחוזים נרחבים מהאוכלוסיה חווים תחושות קשות כשהם שומעים קולות של
לעיסה, תקתוק, נקירה,
כסיסת ציפורניים,
כחכוח, צחוק,
או בעצם כל צליל שאנחנו מפיקים כיצור חי.
לתופעה הזו קוראים מיזופוניה, שנאת רעש.
התופעה הזו התגלתה לראשונה בשנת 2000 ע"י שני חוקרים אמריקאיים
בשם מרגרט ופאוול ג´סטרבוף.
עד לא מזמן כולם חשבו שהמיזופונים הם סתם מוזרים או בלתי נסבלים.
הסיווג של מיזופניה כהפרעה? אפילו לא נכנס ל-DSM?
ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי.
המיזופונים, לעומת זאת,
הם מדווחים על תחושות של זעם, חרדה,
חוסר אונים, מצוקה נשימתית,
או הזעה מוגברת.
החלק במוח שלהם שאחראי לפעילות הרגשית קופץ להילוך גבוה
וקצב הלב שלהם גובר.
למרות שלמיזופונים עצמם זה היה ברור,
מחקר חדש מוכיח סוף-סוף
שמוקד ההפרעה שלהם איננו במערכת השמיעה, אלא בקישוריות העצבית במוח.
כלומר, אין להם בכלל בעיות שמיעה.
חוץ מלנזוף, להתלונן ולגעור בסביבה,
המיזופונים מתמודדים עם התופעה גם ע"י הימנעות.
עוד פתרונות שעובדים למיזופונים הם:
אטמי אוזניים,
אוזניות,
יצירת הסחות דעת,
חיקוי של הצלילים הטורדניים
ושיח פנימי חיובי.
מחקרים אחרים מציעים חשיפה מבוקרת לרעש
שתפתח חיסון מפני הרעשים הטורדניים
או טיפול בקשרים המוחיים שמעוררים את ההפרעה
באמצעות תרופות פסיכיאטריות.
אז נכון שבינתיים קשה לנו להבין
מה בדיוק גורם למיזופוניה ואיך מטפלים בה
אבל עצם נתינת השם לתופעה
הובילה למגמת הזדהות כלל עולמית.
עוד ועוד מיזופונים התרגשו לגלות שהם לא לבד בעולם,
שיש עוד אנשים שסובלים בדיוק כמוהם
מהקליקים המעצבנים של העט
או מהנשימות הכבדות של השכן מהקיוביקל ליד.
המחקרים החדשים, העיסוק הגובר והמידע שהצטבר
עדיין לא מספיקים כדי לגרום להכרה ממסדית בהפרעה.
אבל הם יצרו קהילה חדשה ומחבקת.
שנאמר,
צרת רבים היא לפעמים אחלה נחמה.
הסביבה שלנו מלאה בצלילים.
בשבילנו זה חלק מהמוזיקה של החיים.
אבל יש כאלה שעבורם מדובר בסיוט.
אחוזים נרחבים מהאוכלוסיה חווים תחושות קשות כשהם שומעים קולות של
לעיסה, תקתוק, נקירה,
כסיסת ציפורניים,
כחכוח, צחוק,
או בעצם כל צליל שאנחנו מפיקים כיצור חי.
לתופעה הזו קוראים מיזופוניה, שנאת רעש.
התופעה הזו התגלתה לראשונה בשנת 2000 ע"י שני חוקרים אמריקאיים
בשם מרגרט ופאוול ג´סטרבוף.
עד לא מזמן כולם חשבו שהמיזופונים הם סתם מוזרים או בלתי נסבלים.
הסיווג של מיזופניה כהפרעה? אפילו לא נכנס ל-DSM?
ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי.
המיזופונים, לעומת זאת,
הם מדווחים על תחושות של זעם, חרדה,
חוסר אונים, מצוקה נשימתית,
או הזעה מוגברת.
החלק במוח שלהם שאחראי לפעילות הרגשית קופץ להילוך גבוה
וקצב הלב שלהם גובר.
למרות שלמיזופונים עצמם זה היה ברור,
מחקר חדש מוכיח סוף-סוף
שמוקד ההפרעה שלהם איננו במערכת השמיעה, אלא בקישוריות העצבית במוח.
כלומר, אין להם בכלל בעיות שמיעה.
חוץ מלנזוף, להתלונן ולגעור בסביבה,
המיזופונים מתמודדים עם התופעה גם ע"י הימנעות.
עוד פתרונות שעובדים למיזופונים הם:
אטמי אוזניים,
אוזניות,
יצירת הסחות דעת,
חיקוי של הצלילים הטורדניים
ושיח פנימי חיובי.
מחקרים אחרים מציעים חשיפה מבוקרת לרעש
שתפתח חיסון מפני הרעשים הטורדניים
או טיפול בקשרים המוחיים שמעוררים את ההפרעה
באמצעות תרופות פסיכיאטריות.
אז נכון שבינתיים קשה לנו להבין
מה בדיוק גורם למיזופוניה ואיך מטפלים בה
אבל עצם נתינת השם לתופעה
הובילה למגמת הזדהות כלל עולמית.
עוד ועוד מיזופונים התרגשו לגלות שהם לא לבד בעולם,
שיש עוד אנשים שסובלים בדיוק כמוהם
מהקליקים המעצבנים של העט
או מהנשימות הכבדות של השכן מהקיוביקל ליד.
המחקרים החדשים, העיסוק הגובר והמידע שהצטבר
עדיין לא מספיקים כדי לגרום להכרה ממסדית בהפרעה.
אבל הם יצרו קהילה חדשה ומחבקת.
שנאמר,
צרת רבים היא לפעמים אחלה נחמה.
0
    לחץ "אנטר" לפרסום
כאן סקרנים
ערוץ כאן
פסיכולוגיה