התקבלו לאחרונה הנחיות פחע על מחבלים שבכוונתם לפגוע בלובשי מדים.
אבטחה הדדית כל הזמן, שוטר בודק והשוטר השני מחפה עליו.
411, 401.
סעו אחריי, משנה זהירות. תהיו ערוכים.
כל השוטרים במשטרת ישראל הרי הם תותחים אחד אחד.
שמי סעוד חוואלד, אני רב סמל מתקדם במשטרת ישראל.
בן 39, נשוי, אב לבן ובת, משפרעם.
אני מפקד יחידת סיור בתחנה אזורית צומת שפרעם,
יחידה בת 9 שוטרים.
לגבי האחד קיבלתי, מעוכב אחד. - אנחנו בדרך איתו ואל התחנה.
חלק מהם יהודים. גם דרוזים, נוצרים, מכל העדות.
זה לא מעניין אותנו כאנשי משטרה.
אנחנו כולנו אחים, שוטרים, למען אזרחי ישראל.
אתה חי בתוך חברה שהיא כוללת הכל.
ערבי, בדואי, נוצרי, דרוזי, מוסלמי... הכל.
אני אדם.
ישראלי לכל דבר.
כשאני טס לחול אני נפגש עם המון ערבים שם
"מאיפה אתה?", מדברים, פה-שם. אני אומר להם "מישראל."
אומרים לי, "מה ישראל? מה זאת אומרת? למה אתה לא אומר פלסטין"?
אז אני אומר להם "כי אנחנו הערבים היחידים בעולם, אולי,
"שחיים בכבוד עד עכשיו."
תסתכלו על העולם הערבי, מה הולך איתו.
הרוגים, יתומים, הרוסים, מהגרים.
אז אני גאה בעצמי שאני חי במדינה,
חלק בלתי נפרד מהמדינה, גם מבחינת חובות וגם מבחינת זכויות.
את החובות אני נותן למרות שאני לא חייב,
ואני חושב שאני מקבל את הזכויות בהתאם.
אז אני בחרתי כן להתגייס.
לתת.
יש לי פנס מגלייט מעולה, יש לי אזיקי ידיים,
ויש לי אקדח, זה פה תוצרת הארץ.
אני באופן אישי תמיד מסתובב עם אקדח 24 שעות וכובע זיהוי של המשטרה.
אני לא יכול לדעת מתי אני אתקל ואני צריך לתת את הדעת.
גם בלילה האקדח לידי.
ממה שאני חושש אני... מוכן, ערוך, דרוך.
תמיד בכוננות.
אם יש אמצעי ויש כוונה אז יורים. אין אמצעי ואין כוונה- לא יורים
לנסות גם לצמצם, לא להגיע למצבים של ירי.
אנחנו מדברים בעברית, מתנהלים בעברית.
לפעמים אלה... יהודי אחד בין... שכולנו ערבים.
ולפעמים ההפך, ערבי אחד מכולם.
אבל זה הרגשה טובה כי אנחנו פה משפחה.
התגייסתי למשטרה ב-2001,
ואני סוגר כמעט 20 שנות שירות כולל שירות צבאי סדיר.
הלכתי ללשכת הגיוס באופן עצמאי, אמרתי להם שאני רוצה להתנדב.
ואז התחלתי את דרכי.
תמרה 411, 401, עבור.
הטנדר שלך?
אירועים שאתה נכנס אליהם מורכבים, אין מה לעשות- אתה חייב לדבר בערבית
על-מנת להבין את האירוע יותר ולהסביר אותו לצד המטופל
ותצא משם עם תועלת.
רואה בזה שליחות לאומית וזה חזר אליי בטוב.
אני מרגיש שווה,
מרגיש שייך
והכי חשוב- גאה.
בתור ערבי אני לא מרגיש אי-נוחות בתור איש משטרה.
אני נולדתי פה, אני משרת פה,
אני מבצע מעצרים פה, אני רושם דוחות פה.
מגיעים איתי אנשים אפילו לכתבי אישום
ואני רואה את האנשים למחרת בכביש, לוחצים לי יד.
אולי כי הם רגילים אליי כסעוד וגם כשוטר.
אני כמובן עוזר במה שאני יכול.
זה היה אחרת. קראו לנו "בוגדים", וזה...
המשחק פה הוא כבוד.
תן כבוד, תקבל כפליים.
אני מאמין שכבוד, באמת גורם לחירשים לדבר ולאלוהים...
כל השאר נהפך להיות שולי ולא מעניין.
פעם שאלו אותי:
"מה היית אומר לשוטרים שלך על התגבורים האלה הבלתי-נסבלים."
"כל יום עולים לירושלים ופינוי הוא בלתי נורמלי בזמנים ובשגרה."
אז אמרתי, "דורות חלמו להגיע לירושלים,
"ולכם יש את הזכות להגן עליה."
לנו, לכולנו.
הישרדות.
אני גאה מאוד ללבוש את המדים
וכל בוקר כשאני לובש את המדים אומר
תודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות ללבוש את המדים האלה.
באמת.
בשבילי זו זכות גדולה.
התקבלו לאחרונה הנחיות פחע על מחבלים שבכוונתם לפגוע בלובשי מדים.
אבטחה הדדית כל הזמן, שוטר בודק והשוטר השני מחפה עליו.
411, 401.
סעו אחריי, משנה זהירות. תהיו ערוכים.
כל השוטרים במשטרת ישראל הרי הם תותחים אחד אחד.
שמי סעוד חוואלד, אני רב סמל מתקדם במשטרת ישראל.
בן 39, נשוי, אב לבן ובת, משפרעם.
אני מפקד יחידת סיור בתחנה אזורית צומת שפרעם,
יחידה בת 9 שוטרים.
לגבי האחד קיבלתי, מעוכב אחד. – אנחנו בדרך איתו ואל התחנה.
חלק מהם יהודים. גם דרוזים, נוצרים, מכל העדות.
זה לא מעניין אותנו כאנשי משטרה.
אנחנו כולנו אחים, שוטרים, למען אזרחי ישראל.
אתה חי בתוך חברה שהיא כוללת הכל.
ערבי, בדואי, נוצרי, דרוזי, מוסלמי… הכל.
אני אדם.
ישראלי לכל דבר.
כשאני טס לחול אני נפגש עם המון ערבים שם
”מאיפה אתה?”, מדברים, פה-שם. אני אומר להם “מישראל.”
אומרים לי, “מה ישראל? מה זאת אומרת? למה אתה לא אומר פלסטין”?
אז אני אומר להם “כי אנחנו הערבים היחידים בעולם, אולי,
”שחיים בכבוד עד עכשיו.”
תסתכלו על העולם הערבי, מה הולך איתו.
הרוגים, יתומים, הרוסים, מהגרים.
אז אני גאה בעצמי שאני חי במדינה,
חלק בלתי נפרד מהמדינה, גם מבחינת חובות וגם מבחינת זכויות.
את החובות אני נותן למרות שאני לא חייב,
ואני חושב שאני מקבל את הזכויות בהתאם.
אז אני בחרתי כן להתגייס.
לתת.
יש לי פנס מגלייט מעולה, יש לי אזיקי ידיים,
ויש לי אקדח, זה פה תוצרת הארץ.
אני באופן אישי תמיד מסתובב עם אקדח 24 שעות וכובע זיהוי של המשטרה.
אני לא יכול לדעת מתי אני אתקל ואני צריך לתת את הדעת.
גם בלילה האקדח לידי.
ממה שאני חושש אני… מוכן, ערוך, דרוך.
תמיד בכוננות.
אם יש אמצעי ויש כוונה אז יורים. אין אמצעי ואין כוונה- לא יורים
לנסות גם לצמצם, לא להגיע למצבים של ירי.
אנחנו מדברים בעברית, מתנהלים בעברית.
לפעמים אלה… יהודי אחד בין… שכולנו ערבים.
ולפעמים ההפך, ערבי אחד מכולם.
אבל זה הרגשה טובה כי אנחנו פה משפחה.
התגייסתי למשטרה ב-2001,
ואני סוגר כמעט 20 שנות שירות כולל שירות צבאי סדיר.
הלכתי ללשכת הגיוס באופן עצמאי, אמרתי להם שאני רוצה להתנדב.
ואז התחלתי את דרכי.
תמרה 411, 401, עבור.
הטנדר שלך?
אירועים שאתה נכנס אליהם מורכבים, אין מה לעשות- אתה חייב לדבר בערבית
על-מנת להבין את האירוע יותר ולהסביר אותו לצד המטופל
ותצא משם עם תועלת.
רואה בזה שליחות לאומית וזה חזר אליי בטוב.
אני מרגיש שווה,
מרגיש שייך
והכי חשוב- גאה.
בתור ערבי אני לא מרגיש אי-נוחות בתור איש משטרה.
אני נולדתי פה, אני משרת פה,
אני מבצע מעצרים פה, אני רושם דוחות פה.
מגיעים איתי אנשים אפילו לכתבי אישום
ואני רואה את האנשים למחרת בכביש, לוחצים לי יד.
אולי כי הם רגילים אליי כסעוד וגם כשוטר.
אני כמובן עוזר במה שאני יכול.
זה היה אחרת. קראו לנו “בוגדים”, וזה…
המשחק פה הוא כבוד.
תן כבוד, תקבל כפליים.
אני מאמין שכבוד, באמת גורם לחירשים לדבר ולאלוהים…
כל השאר נהפך להיות שולי ולא מעניין.
פעם שאלו אותי:
”מה היית אומר לשוטרים שלך על התגבורים האלה הבלתי-נסבלים.”
”כל יום עולים לירושלים ופינוי הוא בלתי נורמלי בזמנים ובשגרה.”
אז אמרתי, “דורות חלמו להגיע לירושלים,
”ולכם יש את הזכות להגן עליה.”
לנו, לכולנו.
הישרדות.
אני גאה מאוד ללבוש את המדים
וכל בוקר כשאני לובש את המדים אומר
תודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות ללבוש את המדים האלה.
באמת.
בשבילי זו זכות גדולה.
לחץ "אנטר" לפרסום
ירושלים
משטרה
ערבים