אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן.
אוהבים, אוהבים...
הייתי מרוויח 25 אלף שקל ליום
אבל מכל הכסף הזה לא נשאר כלום כי משהו כמו 10 אלף שקל הולך על קְריסטל
עושה גרמים של גרמים של קְריסטל ביום
כאילו כל הזמן אתה מריח, כל הזמן, כל הזמן,
ובשביל לרדת אתה מסניף שורה של הרואין ואתה מסודר.
אני צור רפאל, בן 28,
יוזם ומפעיל את פרויקט "הזדמנות שנייה"
ומנכ"ל עמותת "מכורים לחיים" שקמה בעקבות הפרויקט.
המטרה של הפרויקט היא להראות לכל מכור שעדיין סובל
שיש אפשרות אחרת, להתמכר לחיים
ובאמת ללוות אותו בזמן שהוא הולך בדרך אל הניקיון, אל האושר,
אל החופש מהתמכרות פעילה.
אני בעצמי הייתי מכור לסמים במשך 13 שנה, גדלתי ברחובות,
הידרדרתי לפשיעה, לבתי סוהר, למוסדות, שילמתי מחירים מאוד מאוד יקרים.
גדלתי ביישוב דולב, לא הסתדרתי שם, יישוב דתי.
בבתי ספר של הדתיים לא הסתדרתי והעבירו אותי לחינוך מיוחד בירושלים
עם ילדים ממשפחות מצוקה. שם למדתי שפה עבריינית, התנהגות עבריינית
החלטתי לשרוף את הסניף של "בני עקיבא", זה היה בסביבות גיל עשר.
בגיל 11 התחלתי לְהשתמש, אלכוהול, גיל 13 כבר התחלתי עם סמים,
גראס ודבק מגע ואקסטזי ואל-אס-די.
כל החיים שלי הייתי מקבל ריטלין אז הייתי מועך אותם ומסניף אותם
כ-40 כדורים ביום.
כל מה שמשנה מצב רוח או תודעה.
גם בהתנחלויות עושים את כל סוגי הסמים. בגיל 16 היה לי שדה של גראס.
לא חסר שם שטחים ואין שם כמעט פיקוח.
חוץ מזה, היה קל מאוד להשיג סמים דרך הערבים.
וגיליתי בעצם שהסמים גורמים לי להרגיש טוב, לשכוח מכל הבלגן ומכל הכאב.
הייתי בקשר עם חברים עבריינים
והיינו הולכים, עושים כל מיני פשעים ודברים כאלה בשביל בעצם לממן את ההתמכרות.
אלימות, גניבות, פריצות, גניבות רכב, כל מיני עסקאות נשק
רימונים, רימוני עשן, רימוני הלם, כל דבר שאפשר להשיג כסף.
בגיל עשרים הרשיעו אותי בתקיפה בנסיבות מחמירות
על תיק של שוד ישבתי קרוב לשנה.
בית הסוהר רק עורר בי ולימד אותי כל מיני התנהגויות עברייניות.
פגשתי הרבה חברים מעולם הפשע.
הם משכו אותי איתם לתאים שלהם והיה לנו את הקבוצה שלנו באגף
יצרתי שם קשרים שאחרי זה יעזרו לי בחוץ לפשוע בצורה יותר משתלמת.
עברתי לגור במגדל העמק כי ההורים שלי לא רצו לקבל אותי
משם התחברתי לכנופיות ונחשפתי להימורים, סחיטה באיומים, גביית כספים.
אף אחד לא הכשיר אותי לטפל באף אחד אחר.
כולם דיירים שיש להם מטרה משותפת אחת:
לחיות וליהנות מהחיים בלי שימוש.
זה אומר שלדבר אתה יודע, עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות.
אתה צריך להחזיק תהליך, לא להחזיק שריר.
אתה חי בחוסר שפיות מוחלט . אין לך ערך לכסף, אין לך ערך לכלום.
יאללה, אחי, אוהבים אותך.
איפה שאני שלא הולך אני מסתבך, לא יודע לחיות, לא יודע לנהל את החיים שלי
אני מכור, אני לא יכול לעשות כלום, בוא נלך למוסד גמילה.
אני מכיר מוסד גמילה, קוראים לו "רטורנו" אני אכנס לשמה ויהיה בסדר.
השתמשתי שם בתוך הקהילה
מצאתי שם ספריי צבע או משהו כזה.
אחרי חודשים העיפו אותי באמצע הלילה שמה מההוסטל של "רטורנו."
שמונה בערב, אין לי מושג מה אני עושה, ידעתי דבר פשוט:
אם אני מתקשר לחברים שלי כמו שעשיתי פעם קודמת
אני עוד פעם חוזר לתוך אותו מעגל.
והלכתי השכרתי דירה בבית שמש.
ואז העיפו עוד מישהו מההוסטל, לקחתי אותו אליי לדירה,
סידרתי לו עבודה ובאמת הוא החזיק מעמד בעבודה והתקדם וחסך כסף
הלך השכיר דירה לעצמו והרגשתי טוב, הרגשתי שעזרתי למישהו
לא להגיע למצב חוסר אונים שאני הייתי בו שהעיפו אותי באמצע הלילה.
כל הרהיטים והדברים זה כל מיני דברים שאספתי מן היקב ומן הגורן, כמו שאומרים.
אין לנו תקציב.
זה המטבח, נקי, מסודר.
אפילו הרכבתי פס של לדים קצת, אתה יודע, לתת אווירה רומנטית.
מקפידים מאוד על סדר וניקיון.
אני נָקי ארבע שנים.
מאז ועד היום התפתחתי בתחום הזה.
אנשים שהעיפו אותם מכל מיני קהילות טיפוליות
או אנשים שהיו בסמים ורצו לצאת מזה
פשוט פתחתי את הבית, אמרתי להם, תבואו.
מי שהיה לו כסף קיבלתי אותו עם תשלום סמלי
ומי שאין לו כסף גם אמרתי לו, תבוא, תתחיל לעבוד ונסתדר.
הרעיון שכל המדריכים הם מכורים נְקיים
כי אני מבין ומאמין שרק מכור יכול להבין ולעזור טוב יותר לְמכור אחר.
לרוב מקומות הגמילה הממשלתיים שיש יש תהליך קבלה וזה לוקח הרבה הרבה יותר זמן.
ואני חושב שברגע שמתעורר לבן אדם רצון לעשות שינוי
צריך לתפוס את הרצון הזה ואם מחכים זמן,
אז אוקיי, עכשיו הבן אדם ברחוב, אין לו כסף ואין לו אוכל.
עוד שבועיים-שלושה הוא יתארגן, הוא ימצא לעצמו איזשהו סידור
ואיבדת את הבן אדם.
יש פה משמעת מאוד מאוד גבוהה. בן אדם שלא יעשה את התפקוד שלו
יקבל תוצאה. מלמדים לקחת אחריות, אפילו על הדברים הכי קטנים
כמו לסדר את המיטה בבוקר וכמו לשטוף את הכלים אחרי שאני אוכל.
מה הקווים האדומים?
אלימות, יחסי מין ושימוש בסמים, אלכוהול.
זה הסדר יום שלפיו אנחנו פועלים.
כל אחד והאחריות שלו.
אני מממן את המקום הזה על ידי עבודה קשה
בתור מדריך לנוער בסיכון, אני עובד קרוב ל-400 שעות בחודש
כי ההוצאות גדולות.
אחרי חצי שנה פה, כשהבן אדם נָקי, הולך לעבודה, לוקח אחריות,
אני בעצם מוצא עוד בן אדם מהבית שהוא מסתדר איתו
ומשכיר להם דירה בבית שמש.
המטרה שלי כן לעבוד בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה
וכן להראות להם שיש פה איזשהו קונספט ייחודי וחדשני
שיכול לעזור לאנשים באחוזים מאוד מאוד יפים.
יש לי פה משהו כמו 30 אחוזי הצלחה, וזה הרבה.
האחוזים של מכורים שמצליחים להשתקם, הכלל ארציים
עומדים על 5 אחוז.
זה באמת השגחה פרטית, זה תהליך יום-יומי
כי אני כל הזמן צריך לשמור על עצמי.
אני אומר ששימוש זה לא אופציה אבל תמיד איפשהו, מתישהו זה יכול לתקוף אותי.
אתה מבין? אני תמיד צריך להיות עם אצבע על הדופק.
נניח לברים ומקומות כאלה אין לי מה ללכת ואין לי מה לחפש שם, אתה מבין?
אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים. אמן.
אוהבים, אוהבים…
הייתי מרוויח 25 אלף שקל ליום
אבל מכל הכסף הזה לא נשאר כלום כי משהו כמו 10 אלף שקל הולך על קְריסטל
עושה גרמים של גרמים של קְריסטל ביום
כאילו כל הזמן אתה מריח, כל הזמן, כל הזמן,
ובשביל לרדת אתה מסניף שורה של הרואין ואתה מסודר.
אני צור רפאל, בן 28,
יוזם ומפעיל את פרויקט “הזדמנות שנייה”
ומנכ”ל עמותת “מכורים לחיים” שקמה בעקבות הפרויקט.
המטרה של הפרויקט היא להראות לכל מכור שעדיין סובל
שיש אפשרות אחרת, להתמכר לחיים
ובאמת ללוות אותו בזמן שהוא הולך בדרך אל הניקיון, אל האושר,
אל החופש מהתמכרות פעילה.
אני בעצמי הייתי מכור לסמים במשך 13 שנה, גדלתי ברחובות,
הידרדרתי לפשיעה, לבתי סוהר, למוסדות, שילמתי מחירים מאוד מאוד יקרים.
גדלתי ביישוב דולב, לא הסתדרתי שם, יישוב דתי.
בבתי ספר של הדתיים לא הסתדרתי והעבירו אותי לחינוך מיוחד בירושלים
עם ילדים ממשפחות מצוקה. שם למדתי שפה עבריינית, התנהגות עבריינית
החלטתי לשרוף את הסניף של “בני עקיבא“, זה היה בסביבות גיל עשר.
בגיל 11 התחלתי לְהשתמש, אלכוהול, גיל 13 כבר התחלתי עם סמים,
גראס ודבק מגע ואקסטזי ואל-אס-די.
כל החיים שלי הייתי מקבל ריטלין אז הייתי מועך אותם ומסניף אותם
כ-40 כדורים ביום.
כל מה שמשנה מצב רוח או תודעה.
גם בהתנחלויות עושים את כל סוגי הסמים. בגיל 16 היה לי שדה של גראס.
לא חסר שם שטחים ואין שם כמעט פיקוח.
חוץ מזה, היה קל מאוד להשיג סמים דרך הערבים.
וגיליתי בעצם שהסמים גורמים לי להרגיש טוב, לשכוח מכל הבלגן ומכל הכאב.
הייתי בקשר עם חברים עבריינים
והיינו הולכים, עושים כל מיני פשעים ודברים כאלה בשביל בעצם לממן את ההתמכרות.
אלימות, גניבות, פריצות, גניבות רכב, כל מיני עסקאות נשק
רימונים, רימוני עשן, רימוני הלם, כל דבר שאפשר להשיג כסף.
בגיל עשרים הרשיעו אותי בתקיפה בנסיבות מחמירות
על תיק של שוד ישבתי קרוב לשנה.
בית הסוהר רק עורר בי ולימד אותי כל מיני התנהגויות עברייניות.
פגשתי הרבה חברים מעולם הפשע.
הם משכו אותי איתם לתאים שלהם והיה לנו את הקבוצה שלנו באגף
יצרתי שם קשרים שאחרי זה יעזרו לי בחוץ לפשוע בצורה יותר משתלמת.
עברתי לגור במגדל העמק כי ההורים שלי לא רצו לקבל אותי
משם התחברתי לכנופיות ונחשפתי להימורים, סחיטה באיומים, גביית כספים.
אף אחד לא הכשיר אותי לטפל באף אחד אחר.
כולם דיירים שיש להם מטרה משותפת אחת:
לחיות וליהנות מהחיים בלי שימוש.
זה אומר שלדבר אתה יודע, עכשיו אתה צריך להתחיל לעשות.
אתה צריך להחזיק תהליך, לא להחזיק שריר.
אתה חי בחוסר שפיות מוחלט . אין לך ערך לכסף, אין לך ערך לכלום.
יאללה, אחי, אוהבים אותך.
איפה שאני שלא הולך אני מסתבך, לא יודע לחיות, לא יודע לנהל את החיים שלי
אני מכור, אני לא יכול לעשות כלום, בוא נלך למוסד גמילה.
אני מכיר מוסד גמילה, קוראים לו “רטורנו” אני אכנס לשמה ויהיה בסדר.
השתמשתי שם בתוך הקהילה
מצאתי שם ספריי צבע או משהו כזה.
אחרי חודשים העיפו אותי באמצע הלילה שמה מההוסטל של “רטורנו.”
שמונה בערב, אין לי מושג מה אני עושה, ידעתי דבר פשוט:
אם אני מתקשר לחברים שלי כמו שעשיתי פעם קודמת
אני עוד פעם חוזר לתוך אותו מעגל.
והלכתי השכרתי דירה בבית שמש.
ואז העיפו עוד מישהו מההוסטל, לקחתי אותו אליי לדירה,
סידרתי לו עבודה ובאמת הוא החזיק מעמד בעבודה והתקדם וחסך כסף
הלך השכיר דירה לעצמו והרגשתי טוב, הרגשתי שעזרתי למישהו
לא להגיע למצב חוסר אונים שאני הייתי בו שהעיפו אותי באמצע הלילה.
כל הרהיטים והדברים זה כל מיני דברים שאספתי מן היקב ומן הגורן, כמו שאומרים.
אין לנו תקציב.
זה המטבח, נקי, מסודר.
אפילו הרכבתי פס של לדים קצת, אתה יודע, לתת אווירה רומנטית.
מקפידים מאוד על סדר וניקיון.
אני נָקי ארבע שנים.
מאז ועד היום התפתחתי בתחום הזה.
אנשים שהעיפו אותם מכל מיני קהילות טיפוליות
או אנשים שהיו בסמים ורצו לצאת מזה
פשוט פתחתי את הבית, אמרתי להם, תבואו.
מי שהיה לו כסף קיבלתי אותו עם תשלום סמלי
ומי שאין לו כסף גם אמרתי לו, תבוא, תתחיל לעבוד ונסתדר.
הרעיון שכל המדריכים הם מכורים נְקיים
כי אני מבין ומאמין שרק מכור יכול להבין ולעזור טוב יותר לְמכור אחר.
לרוב מקומות הגמילה הממשלתיים שיש יש תהליך קבלה וזה לוקח הרבה הרבה יותר זמן.
ואני חושב שברגע שמתעורר לבן אדם רצון לעשות שינוי
צריך לתפוס את הרצון הזה ואם מחכים זמן,
אז אוקיי, עכשיו הבן אדם ברחוב, אין לו כסף ואין לו אוכל.
עוד שבועיים-שלושה הוא יתארגן, הוא ימצא לעצמו איזשהו סידור
ואיבדת את הבן אדם.
יש פה משמעת מאוד מאוד גבוהה. בן אדם שלא יעשה את התפקוד שלו
יקבל תוצאה. מלמדים לקחת אחריות, אפילו על הדברים הכי קטנים
כמו לסדר את המיטה בבוקר וכמו לשטוף את הכלים אחרי שאני אוכל.
מה הקווים האדומים?
אלימות, יחסי מין ושימוש בסמים, אלכוהול.
זה הסדר יום שלפיו אנחנו פועלים.
כל אחד והאחריות שלו.
אני מממן את המקום הזה על ידי עבודה קשה
בתור מדריך לנוער בסיכון, אני עובד קרוב ל-400 שעות בחודש
כי ההוצאות גדולות.
אחרי חצי שנה פה, כשהבן אדם נָקי, הולך לעבודה, לוקח אחריות,
אני בעצם מוצא עוד בן אדם מהבית שהוא מסתדר איתו
ומשכיר להם דירה בבית שמש.
המטרה שלי כן לעבוד בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה
וכן להראות להם שיש פה איזשהו קונספט ייחודי וחדשני
שיכול לעזור לאנשים באחוזים מאוד מאוד יפים.
יש לי פה משהו כמו 30 אחוזי הצלחה, וזה הרבה.
האחוזים של מכורים שמצליחים להשתקם, הכלל ארציים
עומדים על 5 אחוז.
זה באמת השגחה פרטית, זה תהליך יום-יומי
כי אני כל הזמן צריך לשמור על עצמי.
אני אומר ששימוש זה לא אופציה אבל תמיד איפשהו, מתישהו זה יכול לתקוף אותי.
אתה מבין? אני תמיד צריך להיות עם אצבע על הדופק.
נניח לברים ומקומות כאלה אין לי מה ללכת ואין לי מה לחפש שם, אתה מבין?
לחץ "אנטר" לפרסום
התמודדות אישית
נרקומנים
סמים