ברגע שאתה עושה את הקיר הראשון שלך, אתה פשוט רוצה לעשות עוד.
אתה לא ממש חושב מה הסיבה. פשוט בא לך לעשות, אתה יוצא, עושה.
בראדרס אוף לייט זה בעצם שיתוף פעולה
שנוצר אחרי שעברנו איזה סוג של אירוע משמעותי בחיים,
סוג של טרגדיה,
והחלטנו שצריכים לעשות משהו שטוב לנו,
בראדרס כי זה בראדרס,
אוף לייט, צריכים להיות אופטימיים, מחפשים את האור בדברים.
אנחנו רואים את עצמנו כאמנים, אנחנו לא רואים את עצמנו כעושים גרפיטי.
למה אתה לא מוכן שנצלם את הפנים שלך?
כי זה נראה לי לא כל כך חשוב לעבודה.
פשוט בא לי שבן אדם יבוא ויראה את העבודות שלנו,
אז הוא יסתכל על זה באופן יותר נקי.
הרבה מסרים של חופש, של בדידות,
כן, של עולם אוטופי ויותר טוב מהעולם שאנחנו חיים בו.
יוצא לנו לבלות הרבה זמן ביחד, לדבר, זה כיף.
אתה יודע, אחים.
כשאני עובר ליד ציור שעשיתי,
זה נע בין "הייתי עושה את זה ואת זה אחרת"
לבין "וואלה, איזה כיף, עשיתי פה משהו טוב".
אנחנו מקווים שכן, שאנחנו עושים טוב לאנשים פה בירושלים.
להיות אמן בירושלים זה...
מצד אחד יש לך הרבה השראה, קורים בה הרבה דברים מעניינים,
אבל מבחינת אמנות קצת יותר קשה כאילו להסתדר בה.
קודם כול יש את האלמנט הזה של האבן הירושלמית,
שרוב המקומות זה אבן ירושלמית
ואנחנו, יש לנו הרבה כבוד לזה, אנחנו לא נצייר על אבן ירושלמית.
זה הספוטים שאנחנו מציירים בהם, יותר מקומות נטושים.
למה המשטרה פה פחות סלחנית?
כי זה ירושלים, ירושלמים אנשים קשים.
אם יעצרו אותנו על משהו אז זה לא יהיה נעים,
אבל זה חלק מהעניין ולוקחים את זה בחשבון.
מקומות טובים זה קיר שאף אחד לא צייר עליו.
מבחינתנו זה כמו מחברת.
זה מעניין לצייר בירושלים. אני אוהב את זה, זו העיר שלי,
אז כאילו, אני לא... זה מרגיש לי כמו לצייר בבית.
ציור באמצע הרחוב, התגובות אליו ממש טובות,
כל מי שעובר וזה, אנשים מבסוטים, תיירים מצטלמים עם זה
ואז פתאום אנחנו באים ויש איזה ארון חשמל. זה מבאס.
הדמות הזאת התחילה כמעין פורטרט עצמי כזה.
זו דמות אנונימית כזאת שהיא רוצה להיות מוסתרת בסך הכול.
חוץ מהמקור שום דבר לא חשוף בפנים, יש לה תלבושת של קפוצ'ון גדול ומקור.
יש לה נגיד תיק שהוא מפוצץ בג'וינטים שהיא יוצאת בעצם למסע.
הרבה אנשים חושבים שזה פינגווין, אבל זו פחות הכוונה,
אבל זה גם מה שיפה באמנות, שכל אחד בעצם לוקח את זה למקום שלו.
למה חתמתם 2017?
מה שעתיד לבוא.
ברגע שאתה עושה את הקיר הראשון שלך, אתה פשוט רוצה לעשות עוד.
אתה לא ממש חושב מה הסיבה. פשוט בא לך לעשות, אתה יוצא, עושה.
בראדרס אוף לייט זה בעצם שיתוף פעולה
שנוצר אחרי שעברנו איזה סוג של אירוע משמעותי בחיים,
סוג של טרגדיה,
והחלטנו שצריכים לעשות משהו שטוב לנו,
בראדרס כי זה בראדרס,
אוף לייט, צריכים להיות אופטימיים, מחפשים את האור בדברים.
אנחנו רואים את עצמנו כאמנים, אנחנו לא רואים את עצמנו כעושים גרפיטי.
למה אתה לא מוכן שנצלם את הפנים שלך?
כי זה נראה לי לא כל כך חשוב לעבודה.
פשוט בא לי שבן אדם יבוא ויראה את העבודות שלנו,
אז הוא יסתכל על זה באופן יותר נקי.
הרבה מסרים של חופש, של בדידות,
כן, של עולם אוטופי ויותר טוב מהעולם שאנחנו חיים בו.
יוצא לנו לבלות הרבה זמן ביחד, לדבר, זה כיף.
אתה יודע, אחים.
כשאני עובר ליד ציור שעשיתי,
זה נע בין “הייתי עושה את זה ואת זה אחרת”
לבין “וואלה, איזה כיף, עשיתי פה משהו טוב”.
אנחנו מקווים שכן, שאנחנו עושים טוב לאנשים פה בירושלים.
להיות אמן בירושלים זה…
מצד אחד יש לך הרבה השראה, קורים בה הרבה דברים מעניינים,
אבל מבחינת אמנות קצת יותר קשה כאילו להסתדר בה.
קודם כול יש את האלמנט הזה של האבן הירושלמית,
שרוב המקומות זה אבן ירושלמית
ואנחנו, יש לנו הרבה כבוד לזה, אנחנו לא נצייר על אבן ירושלמית.
זה הספוטים שאנחנו מציירים בהם, יותר מקומות נטושים.
למה המשטרה פה פחות סלחנית?
כי זה ירושלים, ירושלמים אנשים קשים.
אם יעצרו אותנו על משהו אז זה לא יהיה נעים,
אבל זה חלק מהעניין ולוקחים את זה בחשבון.
מקומות טובים זה קיר שאף אחד לא צייר עליו.
מבחינתנו זה כמו מחברת.
זה מעניין לצייר בירושלים. אני אוהב את זה, זו העיר שלי,
אז כאילו, אני לא… זה מרגיש לי כמו לצייר בבית.
ציור באמצע הרחוב, התגובות אליו ממש טובות,
כל מי שעובר וזה, אנשים מבסוטים, תיירים מצטלמים עם זה
ואז פתאום אנחנו באים ויש איזה ארון חשמל. זה מבאס.
הדמות הזאת התחילה כמעין פורטרט עצמי כזה.
זו דמות אנונימית כזאת שהיא רוצה להיות מוסתרת בסך הכול.
חוץ מהמקור שום דבר לא חשוף בפנים, יש לה תלבושת של קפוצ’ון גדול ומקור.
יש לה נגיד תיק שהוא מפוצץ בג’וינטים שהיא יוצאת בעצם למסע.
הרבה אנשים חושבים שזה פינגווין, אבל זו פחות הכוונה,
אבל זה גם מה שיפה באמנות, שכל אחד בעצם לוקח את זה למקום שלו.
למה חתמתם 2017?
מה שעתיד לבוא.
לחץ "אנטר" לפרסום
אומנות
גרפיטי
ירושלים