לפעמים נדמה לי שאני דינוזאור.
ממש מאובן מאיזו תקופה פרה-היסטורית קדומה.
לא מעלה כמעט שום דבר לפייסבוק.
לא מצלמת במסיבות בגן.
לא רואה את פוליקר בזאפה דרך המסך של הסמארטפון.
לא מתעדת כלום. זה הפך אצלי למרד.
סוג של אובססיה.
כי איכשהו, בלי ששמתי לב,
פתאום הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים עד כדי כך
שהמין האנושי כולו הולך ומשתנה לנגד עיניי.
אני יושבת בבית קפה וכולם עם הסמארטפון.
כל חדר המתנה, במעלית, ברכבת, אפילו בהופעה בפארק.
את הבמה מסתירה שכבה של מסכים שמונפים באוויר.
אז מה הבעיה?
אולי אני סתם מטרחנת על הזמנים שהשתנו?
הבעיה היא המחיר. איבדנו חלק חשוב מהיכולת שלנו לחוות.
אנחנו נמצאים בכל מקום יותר מאי פעם,
אבל אף פעם לא באמת נוכחים.
הכול עובר דרך הפילטר של המסך, דרך התגובות של הסביבה,
ואובססיית התיעוד והשימור מבטלת את היכולת שלנו פשוט להיות,
לחוות, וחמור יותר,
היא מעלימה כל אפשרות של קדושה מהחיים שלנו.
כי מה זאת קדושה אם לא מפגש רגעי של נשמות
שקורה כאן ועכשיו,
התעלות מפעימה של הנפש ממשהו גבוה ממנה.
קדושה לא רק במובן הדתי, כמובן,
לידה היא רגע קדוש.
מבט בעיניים של ילד מתרגש, הוא רגע קדוש.
והשיתוף, התיעוד והציבוריות הם חילול הקודש הזה.
החגים הם הזדמנות לחזור אחורה בזמן,
לא לימי המקדש, אלא לימים הרחוקים ההם מלפני שנתיים בערך
שבהם עוד חווינו חוויות, שעוד הספיק לנו רק לנכוח ברגע
ולא לתעד ולשתף אותו,
שהייתה קדושה בחיים שלנו, אינטימיות, פרטיות,
כשבאינטרקציה בין אישית היו רק ארבע עיניים
ולא מאות או אלפי לייקים.
זאת הזדמנות לשים רגע בצד את הסמארטפונים, טאבלטים,
את הדפדפנים, ופשוט להיות.
לפעמים נדמה לי שאני דינוזאור.
ממש מאובן מאיזו תקופה פרה-היסטורית קדומה.
לא מעלה כמעט שום דבר לפייסבוק.
לא מצלמת במסיבות בגן.
לא רואה את פוליקר בזאפה דרך המסך של הסמארטפון.
לא מתעדת כלום. זה הפך אצלי למרד.
סוג של אובססיה.
כי איכשהו, בלי ששמתי לב,
פתאום הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים עד כדי כך
שהמין האנושי כולו הולך ומשתנה לנגד עיניי.
אני יושבת בבית קפה וכולם עם הסמארטפון.
כל חדר המתנה, במעלית, ברכבת, אפילו בהופעה בפארק.
את הבמה מסתירה שכבה של מסכים שמונפים באוויר.
אז מה הבעיה?
אולי אני סתם מטרחנת על הזמנים שהשתנו?
הבעיה היא המחיר. איבדנו חלק חשוב מהיכולת שלנו לחוות.
אנחנו נמצאים בכל מקום יותר מאי פעם,
אבל אף פעם לא באמת נוכחים.
הכול עובר דרך הפילטר של המסך, דרך התגובות של הסביבה,
ואובססיית התיעוד והשימור מבטלת את היכולת שלנו פשוט להיות,
לחוות, וחמור יותר,
היא מעלימה כל אפשרות של קדושה מהחיים שלנו.
כי מה זאת קדושה אם לא מפגש רגעי של נשמות
שקורה כאן ועכשיו,
התעלות מפעימה של הנפש ממשהו גבוה ממנה.
קדושה לא רק במובן הדתי, כמובן,
לידה היא רגע קדוש.
מבט בעיניים של ילד מתרגש, הוא רגע קדוש.
והשיתוף, התיעוד והציבוריות הם חילול הקודש הזה.
החגים הם הזדמנות לחזור אחורה בזמן,
לא לימי המקדש, אלא לימים הרחוקים ההם מלפני שנתיים בערך
שבהם עוד חווינו חוויות, שעוד הספיק לנו רק לנכוח ברגע
ולא לתעד ולשתף אותו,
שהייתה קדושה בחיים שלנו, אינטימיות, פרטיות,
כשבאינטרקציה בין אישית היו רק ארבע עיניים
ולא מאות או אלפי לייקים.
זאת הזדמנות לשים רגע בצד את הסמארטפונים, טאבלטים,
את הדפדפנים, ופשוט להיות.
פוליקר – יהודה פוליקר. זמר ישראלי ידוע.
זאפה – רשת מועדונים שיש בה הרב הופעות של אמני במה.
מטרחנת – מדברת שוב ושוב על נושאים שלאיש אין עניין בהם. מלשון “טרחן”.
לחץ "אנטר" לפרסום
אפרת שפירא רוזנברג
כאן דעה
ערוץ כאן