12 שנים חלפו בדיוק מאז ההתנתקות.
על אף שלא גרתי בגוש קטיף,
אני לא אשכח איך עד הרגע האחרון לא הרפינו מהמחאה.
כפי שהורונו חז"ל,
"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,
"אל יתייאש מן הרחמים".
על אף החום הכבד של יולי-אוגוסט, לא חדלנו מההפגנות ברחבי הארץ.
שרשרת אנושית נפרשה בין גוש קטיף לירושלים,
שיווק אחיד וכתום צבע את ישראל של אותו הקיץ.
הרגשנו שיש פה קו אדום,
ושצריך לעשות הכול כדי שהוא לא ייחצה.
פחות או יותר קרה גם לפני הסכמי אוסלו,
ועוד קודם לכן לפני פינוי ימית,
ובכלל, בכל פעם שהרגשנו שאנחנו הולכים ומאבדים את שיקר לנו,
ידענו לפעול.
בעצם, כמעט בכל פעם.
כשלומדי תורה נפגעים משיקולים פופוליסטיים,
את הטריטוריה הזאת אנחנו משאירים משום מה לאחינו החרדים.
לא שזה לא חשוב לנו, אבל כאילו יש בינינו הסכם לא כתוב
שבכל מאבק על חלקי ארץ, אנחנו נצא לרחובות,
ובכל מאבק על קרנה של תורה, הם יצאו לרחובות.
שבת - אתם, יהודה ושומרון - אנחנו.
רבנות -אתם, ריבונות - אנחנו.
כנ"ל לפני כמה ימים שארגון קיקיוני העז לפקפק
בקשר שלנו למערת המכפלה ולחברון.
שוב קפץ לנו הגן הציוני-דתי וחזרנו לחיים.
פוסטים והודעות של רבנים בציונות הדתית
מיהרו להיכתב רגע לפני שבת.
החלטות בזק על ניתוק הקשרים עם אונסק"ו
ותקצוב מרכז מורשת בחברון, עברו בן רגע, וטוב שכך.
אבל אני שואל, איפה הייתם כשרצו לבטל לתושבי הנגב
את הטבות המס? זה לא חבל ארץ שראוי ליישב ולפתח?
ובכלל, למה קולנו לא נשמע בעוד סוגיות חשובות
כמו איכות הסביבה לדוגמה?
חופי ישראל הם לא בריאה שראוי לשמר?
באיזה שלב הפכנו מעם הספר לעם הארץ?
באיזה שלב החלטנו לצמצם את אלוקינו לתחום כל כך ספציפי?
דווקא מהציבור בו גדלתי ועל ערכיו אני בוחר לגדל את ילדיי,
דווקא מהציבור שחרת על דגלו חיי תורה ומעשה,
גיוס לצבא לצד לימוד בישיבות,
קביעת עתים לצד מעורבות בחיי החברה והעם,
דווקא מהציבור הזה אני מצפה להיות גשר
ולא לצמצם את פעילותו רק לזמנים בהם חלקי ארץ עומדים בסכנה.
12 שנים חלפו בדיוק מאז ההתנתקות.
על אף שלא גרתי בגוש קטיף,
אני לא אשכח איך עד הרגע האחרון לא הרפינו מהמחאה.
כפי שהורונו חז”ל,
”אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם,
”אל יתייאש מן הרחמים”.
על אף החום הכבד של יולי-אוגוסט, לא חדלנו מההפגנות ברחבי הארץ.
שרשרת אנושית נפרשה בין גוש קטיף לירושלים,
שיווק אחיד וכתום צבע את ישראל של אותו הקיץ.
הרגשנו שיש פה קו אדום,
ושצריך לעשות הכול כדי שהוא לא ייחצה.
פחות או יותר קרה גם לפני הסכמי אוסלו,
ועוד קודם לכן לפני פינוי ימית,
ובכלל, בכל פעם שהרגשנו שאנחנו הולכים ומאבדים את שיקר לנו,
ידענו לפעול.
בעצם, כמעט בכל פעם.
כשלומדי תורה נפגעים משיקולים פופוליסטיים,
את הטריטוריה הזאת אנחנו משאירים משום מה לאחינו החרדים.
לא שזה לא חשוב לנו, אבל כאילו יש בינינו הסכם לא כתוב
שבכל מאבק על חלקי ארץ, אנחנו נצא לרחובות,
ובכל מאבק על קרנה של תורה, הם יצאו לרחובות.
שבת – אתם, יהודה ושומרון – אנחנו.
רבנות -אתם, ריבונות – אנחנו.
כנ”ל לפני כמה ימים שארגון קיקיוני העז לפקפק
בקשר שלנו למערת המכפלה ולחברון.
שוב קפץ לנו הגן הציוני-דתי וחזרנו לחיים.
פוסטים והודעות של רבנים בציונות הדתית
מיהרו להיכתב רגע לפני שבת.
החלטות בזק על ניתוק הקשרים עם אונסק”ו
ותקצוב מרכז מורשת בחברון, עברו בן רגע, וטוב שכך.
אבל אני שואל, איפה הייתם כשרצו לבטל לתושבי הנגב
את הטבות המס? זה לא חבל ארץ שראוי ליישב ולפתח?
ובכלל, למה קולנו לא נשמע בעוד סוגיות חשובות
כמו איכות הסביבה לדוגמה?
חופי ישראל הם לא בריאה שראוי לשמר?
באיזה שלב הפכנו מעם הספר לעם הארץ?
באיזה שלב החלטנו לצמצם את אלוקינו לתחום כל כך ספציפי?
דווקא מהציבור בו גדלתי ועל ערכיו אני בוחר לגדל את ילדיי,
דווקא מהציבור שחרת על דגלו חיי תורה ומעשה,
גיוס לצבא לצד לימוד בישיבות,
קביעת עתים לצד מעורבות בחיי החברה והעם,
דווקא מהציבור הזה אני מצפה להיות גשר
ולא לצמצם את פעילותו רק לזמנים בהם חלקי ארץ עומדים בסכנה.
לחץ "אנטר" לפרסום
הציונות הדתית
כאן דעה
עודד הרוש
ערוץ כאן