החופש הגדול הסתיים.
השמחה והרעש שאפיינו את הבית נתחמו לשעות ברורות,
אחר הצהריים והערב.
לאימא חזרה היכולת להשלים פעולה.
לפגוש קצת חברות, לקרוא עוד ספר ולנשום.
תודה לך, שגרה.
אבל בדיוק כשנשמתי עמוק, החלו לנשב רוחות ראשונות.
רוחות ראשונות של סופת הוריקן שמעיפה אותי ישר למטבח,
לתפעול המבצע הצבאי - חגי תשרי.
כל כך הרבה אנחנו אוכלים בחגים, עד שאני לא בטוחה
אם אנחנו אוכלים בין התפילות או מתפללים בין הארוחות.
וזה נפלא ומרגיע וממלא את הבטן
ומאפשר לשבת עוד ועוד ועוד עם המשפחה,
אבל ממני זה מונע את מה שאני הכי כמהה לו בחג,
הקדושה, הרוחניות, החיבור שלי עם אלוקים.
נסו אתם לעשות קניות לגדוד,
ואז לקצוץ בצל, לטגן,לאפות, לנקות
ולהיערך מראש לארוחות בוקר, צהריים וערב של כמה ימים.
ואז להתחבר לאיזושהי קדושה.
בכל שנה מחדש אני אומרת לעצמי, השנה זה יקרה.
השנה אני הולכת להיות חלק מזה.
אקנה אוכל מוכן, אביא מנקה הביתה,
אסדר בייביסיטר לילדים ואשב בבית הכנסת כמו מלכה.
אשמע את השופר, את החזן, את התפילות עולות מעלה מעלה.
אבל תמיד כשראש השנה מגיע, אני מגלה עד כמה אני אופטימית.
כי הרי בית מתוקתק עם שישה קטנטנים, יש רק באגדות
ובפוסטים לא אמינים בפייסבוק.
במציאות אני תמיד אהיה בשוק מהדבש שנשפך על הנעליים
שאחר כך ישאירו עקבות דביקות ברחבי הבית,
ממוישי שלכלך את החולצה הלבנה שלו עוד לפני שהוא בכלל
הספיק ללבוש אותה,מהגדולים שבוכים ורבים מרוב עייפות,
מכל מה שרציתי להספיק ולא הספקתי.
ואז אשכח איך חיכיתי לחגים
ורק אספור את הדקות עד לחזרה לשגרה.
אבל יודעים מה?
השנה אני נושמת עמוק ומקבלת את זה
שככה אני בוחרת להתחיל את השנה שלי.
ואלוקים מבין אותי, אני בטוחה.
זה היה דוגמנית?
החופש הגדול הסתיים.
השמחה והרעש שאפיינו את הבית נתחמו לשעות ברורות,
אחר הצהריים והערב.
לאימא חזרה היכולת להשלים פעולה.
לפגוש קצת חברות, לקרוא עוד ספר ולנשום.
תודה לך, שגרה.
אבל בדיוק כשנשמתי עמוק, החלו לנשב רוחות ראשונות.
רוחות ראשונות של סופת הוריקן שמעיפה אותי ישר למטבח,
לתפעול המבצע הצבאי – חגי תשרי.
כל כך הרבה אנחנו אוכלים בחגים, עד שאני לא בטוחה
אם אנחנו אוכלים בין התפילות או מתפללים בין הארוחות.
וזה נפלא ומרגיע וממלא את הבטן
ומאפשר לשבת עוד ועוד ועוד עם המשפחה,
אבל ממני זה מונע את מה שאני הכי כמהה לו בחג,
הקדושה, הרוחניות, החיבור שלי עם אלוקים.
נסו אתם לעשות קניות לגדוד,
ואז לקצוץ בצל, לטגן,לאפות, לנקות
ולהיערך מראש לארוחות בוקר, צהריים וערב של כמה ימים.
ואז להתחבר לאיזושהי קדושה.
בכל שנה מחדש אני אומרת לעצמי, השנה זה יקרה.
השנה אני הולכת להיות חלק מזה.
אקנה אוכל מוכן, אביא מנקה הביתה,
אסדר בייביסיטר לילדים ואשב בבית הכנסת כמו מלכה.
אשמע את השופר, את החזן, את התפילות עולות מעלה מעלה.
אבל תמיד כשראש השנה מגיע, אני מגלה עד כמה אני אופטימית.
כי הרי בית מתוקתק עם שישה קטנטנים, יש רק באגדות
ובפוסטים לא אמינים בפייסבוק.
במציאות אני תמיד אהיה בשוק מהדבש שנשפך על הנעליים
שאחר כך ישאירו עקבות דביקות ברחבי הבית,
ממוישי שלכלך את החולצה הלבנה שלו עוד לפני שהוא בכלל
הספיק ללבוש אותה,מהגדולים שבוכים ורבים מרוב עייפות,
מכל מה שרציתי להספיק ולא הספקתי.
ואז אשכח איך חיכיתי לחגים
ורק אספור את הדקות עד לחזרה לשגרה.
אבל יודעים מה?
השנה אני נושמת עמוק ומקבלת את זה
שככה אני בוחרת להתחיל את השנה שלי.
ואלוקים מבין אותי, אני בטוחה.
זה היה דוגמנית?
לחץ "אנטר" לפרסום
כאן דעה
ליבי נחימובסקי
ערוץ כאן