חוק ההגנה על זכויות האמנים עבר סופית בכנסת.
אבל לא רק שהחוק הזה לא הולך להגן על אף אמן,
הוא חלק מקומבינה שהולכת לפגוע גם באמנים וגם בציבור.
החוק נועד למנוע מקרים בהם מוזיקאים
חותמים חוזים ארוכי טווח עם חברות התקליטים ולא יכולים להשתחרר מהם.
הוא מגביל את זמן ההתקשרות בין מוזיקאי לחברת תקליטים
ל-7 או 5 שנים, בהתאם לחוזה.
אבל כמעט כל המוזיקאים חותמים היום על חוזים הרבה יותר קצרים- שנה עד 3 שנים,
ומכיוון שהחוק החדש לא יחול רטרואקטיבית הוא מגן רק על מעטים.
חלומי כפול?
חלומי כפול ותפוגזר!
אז מה הסיפור?
החוק זכה לפרסום בשם "חוק איה כורם" ע"ש הזמרת,
איה כורם,
שניהלה מאבק משפטי ממושך
כדי להשתחרר מהחוזה הדרקוני שחתמה עם חברת התקליטים שלה.
סיפור שהסעיר את תעשיית המוזיקה והגיע עד בית המשפט העליון
שהכריח את הצדדים להגיע לפשרה.
התקשורת אהבה את הסיפור
על הזמרת הצעירה שנלחמה בתאגידי המוזיקה הגדולים והרשעים
ונתנה גב למאבקה, שהסתיים, כאמור, בחוק שלא עוזר לאף אחד.
לאף אחד? לא בדיוק.
חוץ מהאמנים, כולם קיבלו מה שהם רוצים.
צוות עורכי הדין של איה כורם ניהל מאבק משפטי מוצלח.
כורם עצמה זכתה בהילת הלוחמת החברתית.
חברי הכנסת זכו לרשום על שמם חוק "חברתי"
חסר כל משמעות מעשית,
ואילו בעלי חברות התקליטים, מה הם קיבלו?
או!
כאן הזמן להציג חוק נוסף, עוד אחד,
גם הוא חוק "זכויות" העוסק במוזיקאים.
הוא נקרא "הארכת תקופת זכות היוצרים בתקליט וזכויות המבצעים"
ובו מבקשים חברות התקליטים להאריך את זכויות היוצרים
מ-50 שנה ל-70 שנה.
שבעים שנה!
כיום שייכות כל ההקלטות לחברות התקליטים לתקופה של 50 שנה.
בתקופה הזאת, החברות הן למעשה מונופול על פי חוק
ולאף אחד אסור להשמיע בפומבי את היצירות שלהן ללא אישור.
זה מקור הכנסה אדיר לחברות התקליטים.
כל תחנת רדיו או טלוויזיה בעולם
או אפילו אולם שמחות או פאב שכונתי שמשמיע שיר השייך לאחד מחברות התקליטים
חייב לשלם לה על זה.
רק בשנה האחרונה גבו חברות התקליטים מהציבור 50 מיליון שקלים.
אחרי 50 שנה, כל זה נגמר.
הזכות על היצירה הופכת לנחלת הכלל והיא שייכת לציבור כולו.
ההיגיון בחוק המקורי
היה הגנה על סכומי הענק שהשקיעו חברות התקליטים באמנים צעירים.
היום, כשטכנולוגיות ההקלטה הפכו זמינות וזולות הרבה יותר,
אין כל-כך היגיון כלכלי במודל הזה.
אבל חברות התקליטים לוחצות על המחוקק להאריך את תקופת המונופול בעוד 20 שנה.
למה? מאותה סיבה שכלב משתין אחורה.
מה שיפגע שוב ביוצרים
כי הוא מקטין את התמריץ של החברות להשקיע באמנים חדשים.
וזה מה שקיבלו חברות התקליטים מחוק איה כורם.
מסך עשן!
חברי הכנסת לא יילחמו שוב בחברות התקליטים על חוק חדש.
החברות הפסידו בקרב על חוק איה כורם
אבל הרוויחו ככל הנראה את חוק הארכת זכויות יוצרים
ששווה להן המון, המון, המון
המון! כסף.
כסף!
מאני, מאני, מאני...
מאני, מאני...
חוק ההגנה על זכויות האמנים עבר סופית בכנסת.
אבל לא רק שהחוק הזה לא הולך להגן על אף אמן,
הוא חלק מקומבינה שהולכת לפגוע גם באמנים וגם בציבור.
החוק נועד למנוע מקרים בהם מוזיקאים
חותמים חוזים ארוכי טווח עם חברות התקליטים ולא יכולים להשתחרר מהם.
הוא מגביל את זמן ההתקשרות בין מוזיקאי לחברת תקליטים
ל-7 או 5 שנים, בהתאם לחוזה.
אבל כמעט כל המוזיקאים חותמים היום על חוזים הרבה יותר קצרים- שנה עד 3 שנים,
ומכיוון שהחוק החדש לא יחול רטרואקטיבית הוא מגן רק על מעטים.
חלומי כפול?
חלומי כפול ותפוגזר!
אז מה הסיפור?
החוק זכה לפרסום בשם “חוק איה כורם” ע”ש הזמרת,
איה כורם,
שניהלה מאבק משפטי ממושך
כדי להשתחרר מהחוזה הדרקוני שחתמה עם חברת התקליטים שלה.
סיפור שהסעיר את תעשיית המוזיקה והגיע עד בית המשפט העליון
שהכריח את הצדדים להגיע לפשרה.
התקשורת אהבה את הסיפור
על הזמרת הצעירה שנלחמה בתאגידי המוזיקה הגדולים והרשעים
ונתנה גב למאבקה, שהסתיים, כאמור, בחוק שלא עוזר לאף אחד.
לאף אחד? לא בדיוק.
חוץ מהאמנים, כולם קיבלו מה שהם רוצים.
צוות עורכי הדין של איה כורם ניהל מאבק משפטי מוצלח.
כורם עצמה זכתה בהילת הלוחמת החברתית.
חברי הכנסת זכו לרשום על שמם חוק “חברתי”
חסר כל משמעות מעשית,
ואילו בעלי חברות התקליטים, מה הם קיבלו?
או!
כאן הזמן להציג חוק נוסף, עוד אחד,
גם הוא חוק “זכויות” העוסק במוזיקאים.
הוא נקרא “הארכת תקופת זכות היוצרים בתקליט וזכויות המבצעים”
ובו מבקשים חברות התקליטים להאריך את זכויות היוצרים
מ-50 שנה ל-70 שנה.
שבעים שנה!
כיום שייכות כל ההקלטות לחברות התקליטים לתקופה של 50 שנה.
בתקופה הזאת, החברות הן למעשה מונופול על פי חוק
ולאף אחד אסור להשמיע בפומבי את היצירות שלהן ללא אישור.
זה מקור הכנסה אדיר לחברות התקליטים.
כל תחנת רדיו או טלוויזיה בעולם
או אפילו אולם שמחות או פאב שכונתי שמשמיע שיר השייך לאחד מחברות התקליטים
חייב לשלם לה על זה.
רק בשנה האחרונה גבו חברות התקליטים מהציבור 50 מיליון שקלים.
אחרי 50 שנה, כל זה נגמר.
הזכות על היצירה הופכת לנחלת הכלל והיא שייכת לציבור כולו.
ההיגיון בחוק המקורי
היה הגנה על סכומי הענק שהשקיעו חברות התקליטים באמנים צעירים.
היום, כשטכנולוגיות ההקלטה הפכו זמינות וזולות הרבה יותר,
אין כל-כך היגיון כלכלי במודל הזה.
אבל חברות התקליטים לוחצות על המחוקק להאריך את תקופת המונופול בעוד 20 שנה.
למה? מאותה סיבה שכלב משתין אחורה.
מה שיפגע שוב ביוצרים
כי הוא מקטין את התמריץ של החברות להשקיע באמנים חדשים.
וזה מה שקיבלו חברות התקליטים מחוק איה כורם.
מסך עשן!
חברי הכנסת לא יילחמו שוב בחברות התקליטים על חוק חדש.
החברות הפסידו בקרב על חוק איה כורם
אבל הרוויחו ככל הנראה את חוק הארכת זכויות יוצרים
ששווה להן המון, המון, המון
המון! כסף.
כסף!
מאני, מאני, מאני…
מאני, מאני…
לחץ "אנטר" לפרסום
אבישי עברי
כאן דעה
סופרים
ערוץ כאן