את תלכי בשדה – חווה אלברשטיין

-|האומנם האומנם |עוד יבואו ימים |בסליחה ובחסד |ותלכי בשדה |ותלכי בו כהלך התם |ומחשוף ומחשוף |כף רגלך ילטף |בעלי האספסת |או שלפי שיבולים |ידקרוך ותמתק דקירתם |או מטר ישיגך |בעדת טיפותיו הדופקת |על כתפייך חזך צווארך |וראשך רענן |ותלכי בשדה הרטוב |וירחב בך השקט |כאור בשולי הענן |ונשמת ונשמת |את ריחו של התלם |נשום ורגוע |וראית את השמש |בראי השלולית הזהוב |ופשוטים ופשוטים |הדברים וחיים |ומותר בם לנגוע |ומותר לאהוב |ומותר ומותר לאהוב |את תלכי בשדה לבדך |לא נצרבת בלהט |השרפות בדרכים שסמרו |מאימה ומדם |וביושר לבב שוב |תהיי ענווה ונכנעת |כאחד הדשאים כאחד האדם |את תלכי בשדה לבדך |לא נצרבת בלהט |השרפות בדרכים שסמרו |מאימה ומדם |וביושר לבב שוב |תהיי ענווה ונכנעת |כאחד הדשאים כאחד האדם |

ימים לבנים – שלמה יידוב

ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. ||שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. |חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. |גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. |כל כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים וריקים |הן עיני למדו לחייך וחדלו משכבר |לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים. |ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. |לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. |ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, |כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, |עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. |לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו. |ולמתק הקצב הרך מתפייס, מוותר ונרגע, |כתינוק מזמר שיר ערשו טרם סגור את עיניו, |עת האם הלאה פסקה מזמר ונרדמה. |ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה. |שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. |חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה. |גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר. |

ערב מול גלעד – אריק סיני

האילנות כל כך כבדים, ||כופף הפרי את הבדים, |זו השעה המרגיעה, |בה נרדמים הילדים. |אל הבקעה מן הגלעד |טלה שחור ורך ירד, |כבשה פועה בוכה בדיר – |זה בנה הקט אשר אבד. |ישוב טלה אל חיק האם, |ישכב בדיר וירדם |והכבשה תישק אותו |והיא תקרא אותו בשם. |נסתר הליל בין הבדים |והנביא הגלעדי |יורד דומם אל הבקעה |לחזות בשנת הילדים. |ישוב טלה אל חיק האם, |ישכב בדיר וירדם |והכבשה תישק אותו |והיא תקרא אותו בשם. |אל הבקעה מן הגלעד |טלה שחור ורך ירד, |כבשה פועה בוכה בדיר – |זה בנה הקט אשר אבד. |ישוב טלה אל חיק האם, |ישכב בדיר וירדם |והכבשה תישק אותו |והיא תקרא אותו בשם. |האילנות כל כך כבדים, |כופף הפרי את הבדים, |זו השעה המרגיעה, |בה נרדמים הילדים. |