קשה להאמין שהשפה העברית המדוברת כיום בישראל היא צעירה כל כך. השפה הזאת, שהיום היא ערה ותוססת, חיה ובועטת, הייתה שקועה בתרדמת עמוקה במשך 2000 שנה בקירוב. היא התקיימה – אבל על אש נמוכה: כשפה של לימוד תורה או כשפתם הבינלאומית של יהודים מארצות שונות.
בימי ההשכלה והציונות התעוררה תנועה ששאפה להחיות מחדש את העברית. הרציונל היה שכעת, כאשר העם היהודי מתקבץ מכל קצוות תבל, חייבים לחדש את השפה האחת המשותפת לכולם, העברית, אחרת לא יבין איש את שפת רעהו. עד היום, אליעזר בן יהודה (תרי”ח [1858] – תרפ”ג [1922]) הוא הדמות המזוהה ביותר עם התנועה הזאת. 
הוא הכיר את העברית לפני ולפנים, ואף כתב את מילון “בן יהודה” – מילון מקיף של תולדות המילים השונות בשפה העברית מימי התנ”ך ועד תקופתו, אבל ציפור נפשו הייתה קידום הדיבור בעברית בארץ ישראל. הוא פעל בחזיתות רבות כדי להגיע למטרה הזאת. הוא ערך עיתונים בעברית, המציא כמה מילים בעברית, בין השאר אלה המוזכרות בשיר: מגהץ, פצצה, ריהוט, כרובית וגלידה, ואף הקים את “וועד הלשון העברית”, שלימים הפך ל”אקדמיה ללשון העברית”, המוסד הרשמי המנהל את השפה העברית בישראל. תפקידו של המוסד הזה, מאז ועד היום, להגדיר מה תקין ומה לא בעברית, אבל בעיקר להציע חלופות בעברית למילים לועזיות שונות. 
אבל גולת הכותרת של עבודתו של בן יהודה הייתה בנו, איתמר (שמו המקורי היה בן ציון). אליעזר בן יהודה עמד על כך ששפת אימו של הילד תהיה עברית בלבד. מכיוון שכך, התעקש בן יהודה ששפת הדיבור בבית תהיה אך ורק עברית. הילד איתמר לא דיבר כלל עד גיל 3, ואז גילה בן יהודה שרעייתו דבורה מדברת איתו רוסית בסתר. בן יהודה התפרץ בכעס, ואז התחיל הילד לדבר. והוא דיבר עברית – הילד הראשון בעולם מאז גלות ישראל שעברית הייתה שפת אימו.
בן יהודה עודד בכל מאודו אנשים מסביבתו הקרובה שידברו גם הם עברית בביתם, כדי להביא לעולם עוד ועוד דוברי עברית כשפת אם. הדבר הזה היה קריטי בעיניו להטמעת העברית, אבל לא עלה בידו כל כך. רק מעטים השתכנעו לעשות זאת. בכל זאת, העברית כשפת דיבור הלכה ותפסה תאוצה, מסיבות שונות ומגוונות, והפכה לשפתה הרשמית העיקרית של מדינת ישראל.
למעשה, לתחיית השפה העברית היו שותפים רבים, אבל אליעזר בן יהודה הוא עד היום הסמל הבולט ביותר לנס הזה.

ללל 

[test_trans_page id=”601″]

[page_words page_id=”601″]