לפעמים נדמה לי שאני דינוזאור. |ממש מאובן מאיזו תקופה פרה-היסטורית קדומה. |לא מעלה כמעט שום דבר לפייסבוק. |לא מצלמת במסיבות בגן. |לא רואה את פוליקר בזאפה דרך המסך של הסמארטפון. |לא מתעדת כלום. זה הפך אצלי למרד. |סוג של אובססיה. |כי איכשהו, בלי ששמתי לב, |פתאום הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים עד כדי כך |שהמין האנושי כולו הולך ומשתנה לנגד עיניי. |אני יושבת בבית קפה וכולם עם הסמארטפון. |כל חדר המתנה, במעלית, ברכבת, אפילו בהופעה בפארק. |את הבמה מסתירה שכבה של מסכים שמונפים באוויר. |אז מה הבעיה? |אולי אני סתם מטרחנת על הזמנים שהשתנו? |הבעיה היא המחיר. איבדנו חלק חשוב מהיכולת שלנו לחוות. |אנחנו נמצאים בכל מקום יותר מאי פעם, |אבל אף פעם לא באמת נוכחים. |הכול עובר דרך הפילטר של המסך, דרך התגובות של הסביבה, |ואובססיית התיעוד והשימור מבטלת את היכולת שלנו פשוט להיות, |לחוות, וחמור יותר, |היא מעלימה כל אפשרות של קדושה מהחיים שלנו. |כי מה זאת קדושה אם לא מפגש רגעי של נשמות |שקורה כאן ועכשיו, |התעלות מפעימה של הנפש ממשהו גבוה ממנה. |קדושה לא רק במובן הדתי, כמובן, |לידה היא רגע קדוש. |מבט בעיניים של ילד מתרגש, הוא רגע קדוש. |והשיתוף, התיעוד והציבוריות הם חילול הקודש הזה. |החגים הם הזדמנות לחזור אחורה בזמן, |לא לימי המקדש, אלא לימים הרחוקים ההם מלפני שנתיים בערך |שבהם עוד חווינו חוויות, שעוד הספיק לנו רק לנכוח ברגע |ולא לתעד ולשתף אותו, |שהייתה קדושה בחיים שלנו, אינטימיות, פרטיות, |כשבאינטרקציה בין אישית היו רק ארבע עיניים |ולא מאות או אלפי לייקים. |זאת הזדמנות לשים רגע בצד את הסמארטפונים, טאבלטים, |את הדפדפנים, ופשוט להיות. |