חוק ההגנה על זכויות האמנים עבר סופית בכנסת. |אבל לא רק שהחוק הזה לא הולך להגן על אף אמן, |הוא חלק מקומבינה שהולכת לפגוע גם באמנים וגם בציבור. |החוק נועד למנוע מקרים בהם מוזיקאים |חותמים חוזים ארוכי טווח עם חברות התקליטים ולא יכולים להשתחרר מהם. |הוא מגביל את זמן ההתקשרות בין מוזיקאי לחברת תקליטים |ל-7 או 5 שנים, בהתאם לחוזה. |אבל כמעט כל המוזיקאים חותמים היום על חוזים הרבה יותר קצרים- שנה עד 3 שנים, |ומכיוון שהחוק החדש לא יחול רטרואקטיבית הוא מגן רק על מעטים. |חלומי כפול? |חלומי כפול ותפוגזר! |אז מה הסיפור? |החוק זכה לפרסום בשם “חוק איה כורם” ע”ש הזמרת, |איה כורם, |שניהלה מאבק משפטי ממושך |כדי להשתחרר מהחוזה הדרקוני שחתמה עם חברת התקליטים שלה. |סיפור שהסעיר את תעשיית המוזיקה והגיע עד בית המשפט העליון |שהכריח את הצדדים להגיע לפשרה. |התקשורת אהבה את הסיפור |על הזמרת הצעירה שנלחמה בתאגידי המוזיקה הגדולים והרשעים |ונתנה גב למאבקה, שהסתיים, כאמור, בחוק שלא עוזר לאף אחד. |לאף אחד? לא בדיוק. |חוץ מהאמנים, כולם קיבלו מה שהם רוצים. |צוות עורכי הדין של איה כורם ניהל מאבק משפטי מוצלח. |כורם עצמה זכתה בהילת הלוחמת החברתית. |חברי הכנסת זכו לרשום על שמם חוק “חברתי” |חסר כל משמעות מעשית, |ואילו בעלי חברות התקליטים, מה הם קיבלו? |או! |כאן הזמן להציג חוק נוסף, עוד אחד, |גם הוא חוק “זכויות” העוסק במוזיקאים. |הוא נקרא “הארכת תקופת זכות היוצרים בתקליט וזכויות המבצעים” |ובו מבקשים חברות התקליטים להאריך את זכויות היוצרים |מ-50 שנה ל-70 שנה. |שבעים שנה! |כיום שייכות כל ההקלטות לחברות התקליטים לתקופה של 50 שנה. |בתקופה הזאת, החברות הן למעשה מונופול על פי חוק |ולאף אחד אסור להשמיע בפומבי את היצירות שלהן ללא אישור. |זה מקור הכנסה אדיר לחברות התקליטים. |כל תחנת רדיו או טלוויזיה בעולם |או אפילו אולם שמחות או פאב שכונתי שמשמיע שיר השייך לאחד מחברות התקליטים |חייב לשלם לה על זה. |רק בשנה האחרונה גבו חברות התקליטים מהציבור 50 מיליון שקלים. |אחרי 50 שנה, כל זה נגמר. |הזכות על היצירה הופכת לנחלת הכלל והיא שייכת לציבור כולו. |ההיגיון בחוק המקורי |היה הגנה על סכומי הענק שהשקיעו חברות התקליטים באמנים צעירים. |היום, כשטכנולוגיות ההקלטה הפכו זמינות וזולות הרבה יותר, |אין כל-כך היגיון כלכלי במודל הזה. |אבל חברות התקליטים לוחצות על המחוקק להאריך את תקופת המונופול בעוד 20 שנה. |למה? מאותה סיבה שכלב משתין אחורה. |מה שיפגע שוב ביוצרים |כי הוא מקטין את התמריץ של החברות להשקיע באמנים חדשים. |וזה מה שקיבלו חברות התקליטים מחוק איה כורם. |מסך עשן! |חברי הכנסת לא יילחמו שוב בחברות התקליטים על חוק חדש. |החברות הפסידו בקרב על חוק איה כורם |אבל הרוויחו ככל הנראה את חוק הארכת זכויות יוצרים |ששווה להן המון, המון, המון |המון! כסף. |כסף! |מאני, מאני, מאני… |מאני, מאני…|

החופש הגדול הסתיים. |השמחה והרעש שאפיינו את הבית נתחמו לשעות ברורות, |אחר הצהריים והערב. |לאימא חזרה היכולת להשלים פעולה. |לפגוש קצת חברות, לקרוא עוד ספר ולנשום. |תודה לך, שגרה. |אבל בדיוק כשנשמתי עמוק, החלו לנשב רוחות ראשונות. |רוחות ראשונות של סופת הוריקן שמעיפה אותי ישר למטבח, |לתפעול המבצע הצבאי – חגי תשרי. |כל כך הרבה אנחנו אוכלים בחגים, עד שאני לא בטוחה |אם אנחנו אוכלים בין התפילות או מתפללים בין הארוחות.|וזה נפלא ומרגיע וממלא את הבטן |ומאפשר לשבת עוד ועוד ועוד עם המשפחה, |אבל ממני זה מונע את מה שאני הכי כמהה לו בחג, |הקדושה, הרוחניות, החיבור שלי עם אלוקים. |נסו אתם לעשות קניות לגדוד, |ואז לקצוץ בצל, לטגן,לאפות, לנקות |ולהיערך מראש לארוחות בוקר, צהריים וערב של כמה ימים. |ואז להתחבר לאיזושהי קדושה. |בכל שנה מחדש אני אומרת לעצמי, השנה זה יקרה. |השנה אני הולכת להיות חלק מזה. |אקנה אוכל מוכן, אביא מנקה הביתה, |אסדר בייביסיטר לילדים ואשב בבית הכנסת כמו מלכה. |אשמע את השופר, את החזן, את התפילות עולות מעלה מעלה. |אבל תמיד כשראש השנה מגיע, אני מגלה עד כמה אני אופטימית. |כי הרי בית מתוקתק עם שישה קטנטנים, יש רק באגדות |ובפוסטים לא אמינים בפייסבוק. |במציאות אני תמיד אהיה בשוק מהדבש שנשפך על הנעליים |שאחר כך ישאירו עקבות דביקות ברחבי הבית, |ממוישי שלכלך את החולצה הלבנה שלו עוד לפני שהוא בכלל |הספיק ללבוש אותה,מהגדולים שבוכים ורבים מרוב עייפות, |מכל מה שרציתי להספיק ולא הספקתי. |ואז אשכח איך חיכיתי לחגים |ורק אספור את הדקות עד לחזרה לשגרה. |אבל יודעים מה? |השנה אני נושמת עמוק ומקבלת את זה |שככה אני בוחרת להתחיל את השנה שלי. |ואלוקים מבין אותי, אני בטוחה. |זה היה דוגמנית?| ראש השנה תשרי כאן דעה דוקותיים

12 שנים חלפו בדיוק מאז ההתנתקות. |על אף שלא גרתי בגוש קטיף, |אני לא אשכח איך עד הרגע האחרון לא הרפינו מהמחאה. |כפי שהורונו חז”ל, |”אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, |”אל יתייאש מן הרחמים”. |על אף החום הכבד של יולי-אוגוסט, לא חדלנו מההפגנות ברחבי הארץ. |שרשרת אנושית נפרשה בין גוש קטיף לירושלים, |שיווק אחיד וכתום צבע את ישראל של אותו הקיץ. |הרגשנו שיש פה קו אדום, |ושצריך לעשות הכול כדי שהוא לא ייחצה. |פחות או יותר קרה גם לפני הסכמי אוסלו, |ועוד קודם לכן לפני פינוי ימית, |ובכלל, בכל פעם שהרגשנו שאנחנו הולכים ומאבדים את שיקר לנו, |ידענו לפעול. |בעצם, כמעט בכל פעם. |כשלומדי תורה נפגעים משיקולים פופוליסטיים, |את הטריטוריה הזאת אנחנו משאירים משום מה לאחינו החרדים. |לא שזה לא חשוב לנו, אבל כאילו יש בינינו הסכם לא כתוב |שבכל מאבק על חלקי ארץ, אנחנו נצא לרחובות, |ובכל מאבק על קרנה של תורה, הם יצאו לרחובות. |שבת – אתם, יהודה ושומרון – אנחנו. |רבנות -אתם, ריבונות – אנחנו. |כנ”ל לפני כמה ימים שארגון קיקיוני העז לפקפק |בקשר שלנו למערת המכפלה ולחברון. |שוב קפץ לנו הגן הציוני-דתי וחזרנו לחיים. |פוסטים והודעות של רבנים בציונות הדתית |מיהרו להיכתב רגע לפני שבת. |החלטות בזק על ניתוק הקשרים עם אונסק”ו |ותקצוב מרכז מורשת בחברון, עברו בן רגע, וטוב שכך. |אבל אני שואל, איפה הייתם כשרצו לבטל לתושבי הנגב |את הטבות המס? זה לא חבל ארץ שראוי ליישב ולפתח? |ובכלל, למה קולנו לא נשמע בעוד סוגיות חשובות |כמו איכות הסביבה לדוגמה? |חופי ישראל הם לא בריאה שראוי לשמר? |באיזה שלב הפכנו מעם הספר לעם הארץ? |באיזה שלב החלטנו לצמצם את אלוקינו לתחום כל כך ספציפי? |דווקא מהציבור בו גדלתי ועל ערכיו אני בוחר לגדל את ילדיי, |דווקא מהציבור שחרת על דגלו חיי תורה ומעשה, |גיוס לצבא לצד לימוד בישיבות, |קביעת עתים לצד מעורבות בחיי החברה והעם, |דווקא מהציבור הזה אני מצפה להיות גשר |ולא לצמצם את פעילותו רק לזמנים בהם חלקי ארץ עומדים בסכנה.|

לפעמים נדמה לי שאני דינוזאור. |ממש מאובן מאיזו תקופה פרה-היסטורית קדומה. |לא מעלה כמעט שום דבר לפייסבוק. |לא מצלמת במסיבות בגן. |לא רואה את פוליקר בזאפה דרך המסך של הסמארטפון. |לא מתעדת כלום. זה הפך אצלי למרד. |סוג של אובססיה. |כי איכשהו, בלי ששמתי לב, |פתאום הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים עד כדי כך |שהמין האנושי כולו הולך ומשתנה לנגד עיניי. |אני יושבת בבית קפה וכולם עם הסמארטפון. |כל חדר המתנה, במעלית, ברכבת, אפילו בהופעה בפארק. |את הבמה מסתירה שכבה של מסכים שמונפים באוויר. |אז מה הבעיה? |אולי אני סתם מטרחנת על הזמנים שהשתנו? |הבעיה היא המחיר. איבדנו חלק חשוב מהיכולת שלנו לחוות. |אנחנו נמצאים בכל מקום יותר מאי פעם, |אבל אף פעם לא באמת נוכחים. |הכול עובר דרך הפילטר של המסך, דרך התגובות של הסביבה, |ואובססיית התיעוד והשימור מבטלת את היכולת שלנו פשוט להיות, |לחוות, וחמור יותר, |היא מעלימה כל אפשרות של קדושה מהחיים שלנו. |כי מה זאת קדושה אם לא מפגש רגעי של נשמות |שקורה כאן ועכשיו, |התעלות מפעימה של הנפש ממשהו גבוה ממנה. |קדושה לא רק במובן הדתי, כמובן, |לידה היא רגע קדוש. |מבט בעיניים של ילד מתרגש, הוא רגע קדוש. |והשיתוף, התיעוד והציבוריות הם חילול הקודש הזה. |החגים הם הזדמנות לחזור אחורה בזמן, |לא לימי המקדש, אלא לימים הרחוקים ההם מלפני שנתיים בערך |שבהם עוד חווינו חוויות, שעוד הספיק לנו רק לנכוח ברגע |ולא לתעד ולשתף אותו, |שהייתה קדושה בחיים שלנו, אינטימיות, פרטיות, |כשבאינטרקציה בין אישית היו רק ארבע עיניים |ולא מאות או אלפי לייקים. |זאת הזדמנות לשים רגע בצד את הסמארטפונים, טאבלטים, |את הדפדפנים, ופשוט להיות. |

חלית? נפצעת? |אני נורא מקווה בשבילך שאתה לא בעל עסק פרטי. |קחו את ליאת למשל. |ליאת, היזמית הצעירה והחרוצה מחליטה לפתוח עסק לייצור בגדים. |מכיוון שליאת איננה טייקון, |היא לא תייצר את הבגדים בסין אלא דווקא פה, בארץ. |היא תספק המון מקומות עבודה לגזרנים, לתופרות |ולעוד הרבה מאוד אנשים ישראלים, יקרים וטובים. |זה הזמן לציין שאנשים כמו ליאת אחראים על יותר מ-50 אחוז ממקומות העבודה בארץ. |ומה הם מקבלים בתמורה? |בואו נתחיל במה שהם לא מקבלים: |הם לא מקבלים פנסיה, לא מקבלים ביטוחים, |לא מקבלים קרן השתלמות, לא מקבלים תספורת על החוב בבנק, |לא מקבלים חופשות, לא מקבלים הוצ’ רכב או הוצ’ ביגוד, |ואם חלילה ליאת נכנסת להיריון, |עליה להפוך את חבל הטבור לדילגית |ולדלג היישר מחדר הלידה אל העסק הקטן שלה, |כי גם חופשת לידה היא לא מקבלת. |ואם בא לכם לחשוב על המקבילה הגברית של ליאת, |תחשבו על בעל עסק פרטי שהולך למילואים. |מצד שני, ליאת כן נדרשת לתת, והרבה. |כאן למדינה אין חשומה (בושה במרוקאית.( |כי אם, נניח, ליאת מצליחה להכניס 100,000 שקל בחודש, |אז המדינה מכניסה את היד עמוק לתוך הכיס שלה ומתחילה לקחת את הדברים הבאים: |מס הכנסה, מס ערך מוסף, ארנונה, |מס מכבי אש, מס שילוט, |מסצ’וסטס, מס האוויר ברשותי |ושימו לב לגזירה האחרונה של החודש, מס פינוי אשפה. |אז ליאת שלנו נשארת בלי שקל במקרה הטוב, |או עם חוב במקרה הרע. |אם היא תרצה לסגור את העסק, היא לא תקבל דמי אבטלה, |כי מדינת ישראל יודעת להעניש היטב את מי שמעז לקחת סיכון. |כמה סיכון? למעלה מ-80% מהעסקים הקטנים בארץ נסגרים אחרי שנתיים. |כך שאם יש לכם בבית ילדים צעירים |שמראים, חלילה, סימנים מדאיגים של תכונות כמו יזמות |תנו להם מהר מהר לשתות כוס תה הסתדרותי עם ביסקוויטים |ותתפללו שיעבור להם. |אתם ממש לא רוצים שהם יהפכו להיות בעלי עסק פרטי. | גלית דיסטל אטבריאן כאן דעה

זהו, זה סופי. רשמתי את הבן שלי לביה”ס חילוני. |ודופק לי הלב. |הוא יסתדר, אני סומכת עליו, אבל זה לא מה שתכננתי בשבילו. |אני רציתי שימשיך ללמוד בחינוך המשלב גם בשנה הבאה, בכיתה ז’. |זה הכי מתאים לאורח החיים שלו, לתפיסת העולם שלנו בבית. |רק מה? במקום שבו אני גרה, אין חטיבה משלבת. |חינוך משלב זה אומר שדתיים וחילוניים לומדים ביחד. |בלי תבניות, בלי מחיצות. לא הידברות – חברות. |הרעיון התחיל עם שלושה בתי ספר וכיום יש כ-50 בתי ספר משלבים, |גם אם חלקם לא מוכר רשמית, ועוד כ-80 גנים משלבים. |בכל מקום שבו קם מסלול משלב, מתגבשת סביבו קהילה חזקה וערכית. |שמו עובר מפה לאוזן. |משפחות עוברות דירה בשביל לגור בקרבתו. |הבעיה היא שההתחזקות של הזרם הזה מערערת על המבנה הקיים. |מערכת החינוך השמרנית עדיין מחלקת אותנו לדתיים וחילוניים. |האג’נדה הרשמית היא אחדות, אבל בפועל המערכת מעודדת פילוג, |מכניסה אותנו למגירות. |זה מוזר, כי היום הרי יש כל כך הרבה זוגות מעורבים, |וחילוניים שרוצים להכיר לילדיהם את המסורת באופן יותר עמוק ומעשיר, |ודתיים פלורליסטיים שפשוט לא מוצאים את עצמם |במערכת החינוך הממלכתי-דתי. |הזרם המשלב נותן מענה לפלח הולך וגדל בציבור הישראלי. |איך יכול להיות שבפני הבן שלי, תלמיד בחינוך המשלב |שסיים ביה”ס יסודי, עומדות רק שתי אופציות: |חטיבה חילונית או ישיבה דתית. |אני לא רוצה מסיבות ביום שישי, אבל גם לא שבת שכבה בחברון. |אני רוצה לימודי גמרא, אבל גם בנים ובנות ביחד. |אדוני שר החינוך, נפתלי בנט, |אתה הרי יודע כמה החינוך המשלב חשוב, |אתה הרי חי אותו הלכה למעשה, ממלכתי-דתי שנשוי לממלכתית. |הכר בחינוך המשלב כזרם פורמלי. |תן לנו אוויר לגדול. |ראשי מועצות וראשי עיריות, גם אתם, תנו לנו יד. |לא במילים יפות במקומונים, אלא במעשים. |התאימו את ההיצע לביקוש. |עד שזה יקרה, אני אמשיך לשאול את עצמי |איך זה שדווקא על הדבר שהכי חשוב לי בעולם, |החינוך של הילדים שלי, |מאלצים אותי להתפשר. |אורית נבון כאן דעה דתיים וחילוניים

מלך טוען שקיימת בארץ כפייה חילונית. |שמתבטאת בשלטי ענק בכיכובן של בר רפאלי וגל גדות. |מלך, בוא נדבר רגע על כפייה חילונית. |יש בכלל דבר כזה? ברור שיש. |קח למשל את ברית המועצות הקומוניסטית של תחילת המאה ה-20. |היא הייתה הראשונה לאכוף אתאיזם מדיני. |”הדת היא אופיום להמונים,” אמר קרל מארקס. |על “צדיק תניח תפילין” ברכבת יכולת אשכרה להישלח למחנה כפייה בסיביר. |בסין זה עדיין קורה עד היום, כולל הגבלות על הדפסה והפצה של ספרים בעלי אופי דתי. |באירופה? רק בקיץ האחרון הסתובבו שוטרים בחופי צרפת |והפשיטו נשים מוסלמיות שלבשו בורקיני. |להלן כפייה חילונית. |לענייננו: תחבורה ציבורית או פתיחת עסקים בשבת |בשכונות חילוניות לחלוטין, |היא לא כפייה חילונית. |היא היכולת שלנו, החילוניים, לנסוע לבקר את המשפחה בעיר הסמוכה |או לצאת לארוחת צהריים עם בן הזוג |ביום החופש היחידי שיש לנו כאנשי מעמד הפועלים המודרני. |לעומת זאת, סגירה גורפת של כל העסקים בשבת היא פגיעה בחופש התנועה, |בחופש מהדת ובכבוד האדם וחירותו. |ועכשיו ברצינות: |הרי חוק שעות העבודה והמנוחה לא באמת נאכף ברחביה של כל עיר בארץ. |חוקי העזר העירוניים עוקפים אותו ומאפשרים לכל עירייה |להחליט פרטנית אילו עסקים ייפתחו בשבת, אם בכלל. |בזכות החוקים האלה אני יכולה לצאת לסרט בשישי בערב, |ואתה יכול להחליט שלא. |היום בישראל, 20% מהעסקים פתוחים בשבת גם ככה. |יש סיכוי שההתעקשות על שימור הסטטוס-קוו |באה לשמר את הסטטוס-קוו הקואליציוני יותר מאשר לכבד את הדת והמסורת היהודית? |יאמי! מנדטים. |ובקשר להתקוממות אזרחית, בזה אתה צודק. |כנראה שבאמת לא תהיה. |כשזה מגיע ליציאה מאזור הנוחות או מהבית, |לנו החילונים יש המון מה ללמוד מכם. | לוסי איוב ערוץ כאן

אנחנו מאבדים את הנגב. הבדואים מתרבים בקצב מטורף. | הם משתלטים לנו על המדינה. | כמה פעמים שמעתם את האמירות האפוקליפטיות האלה? | וגם אם לא הרבה, נסיעה שגרתית בכבישי הנגב, | כמו שאני עושה מדי יום, תספק לכם לבד את ההשערה | כי יש אמת באמירות האלה. | אבל בעידן של אמיתות אלטרנטיביות, | תרשו לי רגע לחרוג מהמקובל ולדבר בעובדות. | שטח הנגב הוא 13 מיליון דונם שזה כשני שליש משטח המדינה כולה. | על פי ההערכות הקיצוניות ביותר, | ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית משתרעת על פני 6000 דונם. | שזה 5% בלבד משטח הנגב. | ומה באשר לגודל האוכלוסייה בשטחים האלה? | מתוך כ -240 אלף בדואים החיים כיום בנגב, | 90 אלף חיים בפזורה. | כאשר רק מחציתם מתגוררים בפזורה בלתי חוקית. | אני אמנם לא מציע להקל בזה ראש, אבל בהחלט מציע להיכנס לפרופורציות. | 5% של מתיישבים באופן בלתי חוקי, | הם לא איום על הנגב ובטח לא על מדינת ישראל. | ובכלל, צריך להוציא מהלקסיקון את המילה “איום” | כשמדברים על החברה הבדואית. | אזרחי המדינה הזאת, שחלקם אף מתנדבים לצבא ולשירות הלאומי. | אז נכון, לא צריך לגלות שאננות באשר לרוחות ההקצנה | שלא פסחו על חלק מהצעירים כאן. | תופעה מוכרת בעידן הגלובליזציה והרשתות החברתיות. | אבל גם כאן אני מציע להיצמד לעובדות ולזכור | שעל אף אלה, בגל הטרור האחרון לדוגמה, | זה שהיה לפני שנה וחצי, היה מפגע אחד בודד מהחברה הבדואית. | וגם אותו מיהרו לגנות ראשי הרשויות והכפרים בנגב. | אולי כשנפסיק להכניס לאותה משוואה את החברה הבדואית | עם הפלסטינים בשטחים ונשקיע יותר ביישובים המוכרים, | בהסדרה ואכיפה, בחינוך ותשתיות, | יהיה לתושבי הפזורה מה להפסיד. | אבל כשיישוב מוכר כמו קצר א-סיר הקרוב לביתי נראה כך, | אין באמת ליושבי הכפרים הלא מוכרים מה להפסיד. | יש שיגידו שאני תמים, אחרים יגידו ימני, דתי מחמד, | אבל אני באמת לא חושב שיש פה איזו מזימה של החברה הבדואית, | יותר חשבון פשוט של אזרחים שעושים חישובי עלות מול תועלת. | מה שבטוח, גרירת הרגליים בסוגיית הבדואים בדרום, | כמו זאת שהייתה ב -70 השנים האחרונות, | לא תצמיח תועלת לאף אחד, | לא למדינת ישראל ובטח לא לנגב. | עודד הרוש כאן דעה בדואים