-|ולפעמים כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי |אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים |אני חוזר אל הצבעים והקולות אל העיניים התמימות והגדולות |אני חוזר אל השכונה אל עץ התות אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |אני זוכר קולנוע רקס ביומיות ומרחוק פעמונים של כנסיות |ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים לעוף איתן רצינו עד לעננים |ובגן השעשועים על נדנדות נשבענו אמונים לכל הילדות |שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות המלחמות היו אז לא אמיתיות |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |בנעלי שבת עם כובע של בארט ובעברית יפה עם עין ועם חית |דהרנו על ענן עשוי מכריות ובאקדח פקקים הטבענו אוניות |הייתי טרזן , וסימון ארול פלין ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין |ובלילות החורף הקרים מאוד היינו מתכסים בכל החלומות |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה מסימון לא שומעים אפילו לא מילה |ומואיז הקטן לאן הוא נעלם וגם קולנוע רקס כבר לא קיים |אבל אני כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי |אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |