-|ולפעמים כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי |אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים |אני חוזר אל הצבעים והקולות אל העיניים התמימות והגדולות |אני חוזר אל השכונה אל עץ התות אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |אני זוכר קולנוע רקס ביומיות ומרחוק פעמונים של כנסיות |ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים לעוף איתן רצינו עד לעננים |ובגן השעשועים על נדנדות נשבענו אמונים לכל הילדות |שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות המלחמות היו אז לא אמיתיות |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |בנעלי שבת עם כובע של בארט ובעברית יפה עם עין ועם חית |דהרנו על ענן עשוי מכריות ובאקדח פקקים הטבענו אוניות |הייתי טרזן , וסימון ארול פלין ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין |ובלילות החורף הקרים מאוד היינו מתכסים בכל החלומות |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה מסימון לא שומעים אפילו לא מילה |ומואיז הקטן לאן הוא נעלם וגם קולנוע רקס כבר לא קיים |אבל אני כשאני כך לבדי אני חוזר לסמטאות ילדותי |אל נעורי שנעלמו עם השנים לחברים שלי ההם הישנים |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |היינו ילדים וזה היה מזמן אני וסימון ומואיז הקטן |

 

|שקיעה ורודה בין הגגות |אספלט כחול מלמטה |עיני נשים נוגות, נוגות אומרות לערב “למה באת?” |הפנסים פרחי העיר |מלבלבים באור ניחוח |אביב חשמל עצוב בהיר משיכרונו אסור לברוח |הוא רק יתום ורק תמים |נולד לרגע ואיננו |בין הלילות והימים הוא בא לזרוח בעינינו |הוא רק יתום ורק תמים |נולד לרגע ואיננו |בין הלילות והימים הוא בא לזרוח בעינינו |בין הימים והלילות |לנאות מראה כחולים נלך נא |כל נשמותינו הבלות שם דשא עשב תלחכנה |נפנוף שלום ילדה פתיה |את חיוכה נשא האוטו |מה שהיה ולא היה נדמה כמו ישוב להיות עוד |||כעת אני מאוד אחד |ומסתכל מאוד בשקט |איך הלבנה חולצת שד מקיר הבית שמנגד |כעת אני מאוד אחד |ומסתכל מאוד בשקט |איך הלבנה חולצת שד מקיר הבית שמנגד |- |גופי נקטן ומתנמך |אבל ראשי כל כך גבוה |עד שאפילו אם אלך לא אתבונן לאן אבואה |שקיעה ורודה על סף הרחוב |ורחוב כמנהרה של תכלת |מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת |שקיעה ורודה על סף הרחוב |ורחוב כמנהרה של תכלת |מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת |שקיעה ורודה בין הגגות |אספלט כחול מלמטה |עיני נשים נוגות נוגות אומרות לערב “למה באת?” |- |

 

---

השיר הוא תיאור של העיר תל אביב בשעת השקיעה.
הוא רק יתום ורק תמים – זהו תיאור של אור הפנס הנדלק.
השיר משמש מזה עשרות שנים כהמנונו הבלתי רשמי של ענף החובשים בצה”ל, בבה”ד 10.