האם יש חיים במאדים? |ואם כן, האם הם יכולים להגיע לכדור הארץ? |את השאלה הזו עוררה אבן אחת שהתגלתה בהרי אלן שבאנטרקטיקה ב 1984 |בניגוד לכל אבן אחרת שראיתם בחייכם |האבן הזו הגיעה ממאדים |יש הטוענים שהצורות שבתוכה מזכירות מאובנים של בקטריות |כלומר |חיים ממאדים |האבן ממאדים נוצרה לפני למעלה מ-4 מיליארד שנים |כלומר זקנה בהרבה מרוב הסלעים בכדור הארץ |היא בילתה את רוב חייה על פני השטח של הפלנטה האדומה |כשמדי פעם היא סופגת פגיעה מאסטרואיד |אולם לפני כ-17 מיליון שנים חטפה האבן פגיעה כל כך עוצמתית |שהיא שוגרה מביתה המוכר למסע ארוך ומדהים |במשך מיליוני שנים הסתובבה לה סביב השמש בבדידות, בחלל |לפני כ-13,000 שנים נפגשה במסלולה עם כדור הארץ |היא חדרה דרך האטמוספרה ונחתה בשדה קרח באנטרקטיקה |בעצם זה קורה כל הזמן |מטאוריטים נוחתים אצלנו בכל מני מקומות בכדור הארץ |אבל על הקרח הלבן שבאנטרקטיקה |קל למשלחות מדענים לזהות גופים הנופלים מהשמיים |אז איך יכול להיות שחיים שרדו את המסע הזה? |המדענים גילו שהאבן מורכבת מחומרים שונים |חלקם ממוגנטים |מדידות רגישות הראו שהשדה המגנטי נוצר במאדים |כאשר האבן חוממה מעט |לטמפרטורה של 40 מעלות |נמחק השדה |וזאת ההוכחה שלמרות דרכה הקשה והארוכה |ולמרות שמבחוץ נחרכה מחום רב |מבפנים האבן לא התחממה מעל 40 מעלות |ושמרה על אותו שדה מגנטי שרכשה בביתה הראשון, מאדים |זה אומר שאם במקרה חיה בתוך אותה אבן בקטריה עקשנית |גם היא היתה שורדת את המסע ונשארת בחיים |האבן הזאת מוכיחה שקיים מסלול קר |מעין שביל זהב שעליו יכולים יצורים חיים לנדוד ממאדים אלינו |וגם להפך |מאיתנו למאדים |אז יתכן שחיים כבר נדדו בין כוכבי הלכת |ובעצם קיים סיכוי קטנטן |שאולי כולנו בכלל נוצרנו שם |על מאדים |וכדור הארץ הוא למעשה ביתנו השני| כאן סקרנים, כאן מסבירים
ערוץ כאן
כאן סקרנים | למה אנחנו פוחדים מליצנים
הליצנים המפחידים נעלמו מחיינו. |לפחות עד הגל הבא. |אבל המון אנשים לא אוהבים גם ליצני יום הולדת. |אפילו מפחדים מהם. |מה כל כך מפחיד בליצן? |הפסיכואנליטיקן זיגמונד פרויד טוען שאנחנו נלחצים |כשאנחנו נתקלים בדברים שנראים לנו נורמליים ומוכרים, |אבל סובלים מסטיות קלות. |למשל, דמות שדומה באופן כמעט מושלם לבן אדם, |אבל משהו בה שונה. נגיד, ליצן. |המראה הלא צפוי גורם אצלנו לדיסוננס קוגניטיבי, או בלבול, |והמוח שלנו פשוט מעדיף לא להתמודד איתו. |חוץ מזה, יש משהו מחשיד במישהו שכל הזמן נראה שמח ומחויך. |הוא בטח מסתיר משהו. אבל זה לא הכול. |כשאנחנו לא מצליחים לקרוא הבעות פנים של מישהו, |קשה לנו להעריך מה הוא הולך לעולל לנו. |וזה מלחיץ. |זה קצת כמו להיות ליד מישהו או מישהי שעברו מתיחת פנים כושלת, |אלא שבמקרה של הליצן זה מטריד פי כמה וכמה. |שלא במפתיע, ילדים רבים שנתקלים בליצן בפעם הראשונה |ולא מבינים במה מדובר, נבהלים ונרתעים ממנו. |לפעמים הם ממש נכנסים לטראומה ומפתחים פוביה |שמלווה אותם לבגרות. קולרופוביה. |והיא גם אמורה להיות נדירה. |אלא שסקר שנערך ב-2016 בארה”ב, |גילה ש-42% מהאמריקאים פוחדים בדרגות שונות מליצנים. |42%! |מתי היצור החמוד והמצחיק הזה הפך לכל כך מפחיד? |הליצנים, או ליצני החצר, היו פופולריים עוד בימי קדם. |וההופעה המטופשת שלהם נועדה לרומם את הדימוי העצמי של הצופה, |לנפח לו את האגו ולשמח אותו. בעיקר אם הוא מלך מתוח ועצבני. |הם התפתחו כמובן מאז, הצטרפו לקרקסים, |שינו את המראה, ולפני בערך מאה שנה |הם גם החלו להיות מזוהים בעיקר עם הופעות לילדים. |כי כמה אפשר לצחוק מהסלפסטיק המטופש שלהם? |כן, גברים מאופרים, מסתתרים מאחורי מסכות, |תמיד שמחים ומבדרים ילדים תמימים. |השילוב הזה דחף סופרים ותסריטאים להתעניין בצידם האפל |של הגברים העוסקים במקצוע. |אבל מי שהיה אחראי אולי יותר מכול לשינוי התודעתי הזה, |היה ג´ון ווין גייסי. |גייסי עבד כליצן במדינת אילינוי בשנות ה-70´, |ובאותו הזמן גם אנס ורצח לפחות 33 נערים וצעירים. |וכדי להוסיף שמן למדורה, במהלך החקירה הוא התגאה בכך |שאי אפשר היה לחשוד בו כי הוא היה בסך הכול ליצן חביב. |בעקבות חשיפת הרוצח הסדרתי החלו בשנות ה-80´ להופיע |יותר ויותר ליצנים מפחידים ורצחניים בספרות ובקולנוע. |ובשנים האחרונות הם הפכו לגיבורי תרבות של ממש |ודחקו הצידה את הליצנים המחויכים והתמימים. |למשל, הליצן טוויסטי, |שנוהג לבתר את מי שלא נהנה מהופעותיו. |הסדרה הפופולרית “סיפור אימה אמריקאי” |נתנה לו ולחבריו במה כבר בשתי עונות, כולל באחרונה, |והפכה אותו לדמות טרגית ואהובה אצל חובבי הז´אנר. |וזה כבר פני ווייז, מהסרט “איט”, |שמבוסס על ספרו המוצלח של סטיבן קינג. |דומה קצת לבוזו החמוד, לא? |רק שבוזו נשכח, ופני ווייז הסדיסט שלא נרתע מלתקוף ילדים, |הוא היום סוג של גיבור תרבות, |וגם תחפושת מבוקשת עבור מי שמבקש לצאת למסעות הפחדה. |פלא שאנשים מפחדים מליצנים?|
כאן דעה | מחאות הציונות הדתית
12 שנים חלפו בדיוק מאז ההתנתקות. |על אף שלא גרתי בגוש קטיף, |אני לא אשכח איך עד הרגע האחרון לא הרפינו מהמחאה. |כפי שהורונו חז”ל, |”אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, |”אל יתייאש מן הרחמים”. |על אף החום הכבד של יולי-אוגוסט, לא חדלנו מההפגנות ברחבי הארץ. |שרשרת אנושית נפרשה בין גוש קטיף לירושלים, |שיווק אחיד וכתום צבע את ישראל של אותו הקיץ. |הרגשנו שיש פה קו אדום, |ושצריך לעשות הכול כדי שהוא לא ייחצה. |פחות או יותר קרה גם לפני הסכמי אוסלו, |ועוד קודם לכן לפני פינוי ימית, |ובכלל, בכל פעם שהרגשנו שאנחנו הולכים ומאבדים את שיקר לנו, |ידענו לפעול. |בעצם, כמעט בכל פעם. |כשלומדי תורה נפגעים משיקולים פופוליסטיים, |את הטריטוריה הזאת אנחנו משאירים משום מה לאחינו החרדים. |לא שזה לא חשוב לנו, אבל כאילו יש בינינו הסכם לא כתוב |שבכל מאבק על חלקי ארץ, אנחנו נצא לרחובות, |ובכל מאבק על קרנה של תורה, הם יצאו לרחובות. |שבת – אתם, יהודה ושומרון – אנחנו. |רבנות -אתם, ריבונות – אנחנו. |כנ”ל לפני כמה ימים שארגון קיקיוני העז לפקפק |בקשר שלנו למערת המכפלה ולחברון. |שוב קפץ לנו הגן הציוני-דתי וחזרנו לחיים. |פוסטים והודעות של רבנים בציונות הדתית |מיהרו להיכתב רגע לפני שבת. |החלטות בזק על ניתוק הקשרים עם אונסק”ו |ותקצוב מרכז מורשת בחברון, עברו בן רגע, וטוב שכך. |אבל אני שואל, איפה הייתם כשרצו לבטל לתושבי הנגב |את הטבות המס? זה לא חבל ארץ שראוי ליישב ולפתח? |ובכלל, למה קולנו לא נשמע בעוד סוגיות חשובות |כמו איכות הסביבה לדוגמה? |חופי ישראל הם לא בריאה שראוי לשמר? |באיזה שלב הפכנו מעם הספר לעם הארץ? |באיזה שלב החלטנו לצמצם את אלוקינו לתחום כל כך ספציפי? |דווקא מהציבור בו גדלתי ועל ערכיו אני בוחר לגדל את ילדיי, |דווקא מהציבור שחרת על דגלו חיי תורה ומעשה, |גיוס לצבא לצד לימוד בישיבות, |קביעת עתים לצד מעורבות בחיי החברה והעם, |דווקא מהציבור הזה אני מצפה להיות גשר |ולא לצמצם את פעילותו רק לזמנים בהם חלקי ארץ עומדים בסכנה.|
כאן עברית | ילדים זה שמחה
ילדים זה שמחה. מי לא מכיר את הביטוי הזה? |אנחנו משתמשים בו תדיר |כדי לקדם בכל הכוח את מצוות פרו ורבו. |יאללה, תרביצו. |אחד, שניים, שלושה ילדים. כמה שיותר – יותר טוב. |וכיף. ושמח. |יש רק בעיה קטנה עם זה. |המשמעות המקורית של הביטוי – הפוכה. |השנה היא 1976 ומדינת ישראל רועשת וגועשת. |אני לא מדבר על בכורת הסרט “גבעת חלפון”, |ואפילו לא על מבצע אנטבה. |אלא על ימיו האחרונים של המערך בשלטון, |שנה לפני המהפך המפורסם של 77´. |המיאוס הכללי בציבור מסיעת המערך ומשורשיה המפא”יניקים, גואה. |אחת הסוגיות הבוערות היא האפליה העדתית, |ובפרט היחס ליוצאי עדות המזרח, |בעיקר לנוכח סוגיות הקיפוח בשכונות ובעיירות הפיתוח. |על הרקע הפוליטי-חברתי הזה כתב יהושוע סובול |את המחזמר “קריזה, אנשים במצוקה”. |המחזמר שעלה בתיאטרון חיפה, התמקד באנשים שחיים בשכונות |ובעיירות הפיתוח, ועוסק בעוני, אלימות, |עלייה וקליטה, ואפליה עדתית. |שיר אחד מהמחזמר הזה נחקק במיוחד בזיכרון הקולקטיבי שלנו: |”ילדים זה שמחה”. |כשמאזינים לו היום, |מייחסים לשיר את המשמעות המילולית הפשוטה שלו. |אבל האמת היא שאם מקשיבים היטב למילים, |מגלים שסובול כתב בכלל שיר מחאה סאטירי וחריף. |”תביאו ארבעה ילדים, תקבלו שיכונים, כניסה ומטבח, |”תביאו שישה ילדים, תקבלו הנאה וכבוד מקרובים. |”אלוהים כבר ייתן, הסעד גם כן, מה שצריכים ילדים”. |הביקורת כפולה: האחת על אנשים |שמביאים ילדים לעולם בלי לחשוב על ההשלכות המשפחתיות, |הכלכליות והחברתיות. |השנייה על הממסד, שבחוסר אחריותו מעודד ילודה חסרת הבחנה. |אבל ברבות השנים הציניות והאירוניה התפוגגו ונעלמו בלחן ובשירה |השמחים והקצביים של שלמה בר. |עד כדי כך שהשיר הפך ללהיט בחתונות ובבריתות. |וכך “ילדים זה שמחה” השתרש כביטוי שמייצג |את ההפך הגמור ממטרתו המקורית, |ממחאה נגד הבאת ילדים חסרת תקנה, |לאחד הסמלים המובהקים לעידוד ילודה בחברה הישראלית.|
כאן סקרנים | שביזות יום א’
סופ”ש קשוח, אה? |שמע, אני לגמרי… -שבוז. שבוז, אני יודע. |שבוז. אתה שבוז. אני יודע. |מה, מה עשית בסופ”ש? -שום דבר. |שום דבר, אה? מה עשית בסופ”ש? |לא יודע. פלינדז? האוניברסיטה האוסטרלית. |מה? -מה היא מלמדת אותנו? |שכל הסיבה שאתה עכשיו ככה כמו שאתה, |זה הכול בגלל שהיה לך סוף שבוע משובש. |זה גמר אותך, חביבי. זה הכול ביולוגי. |מחזור שינה אופטימלי הוא משהו כמו שמונה שעות. |בין 11 בלילה לשבע בבוקר. -אבל ישנתי. |נראה לי שזה היה יותר משמונה שעות. |אבל הזמנים של השינה שלך השתנו. |וחוץ מזה, לישון עד מאוחר מדי או לישון יותר מדי, |גורם לשיבוש דפוס השינה במשך השבוע. |מה שאתה בעצם אומר לי, |זה שגם אם לא הייתי עושה שום דבר במהלך הסופ”ש, |חוץ מללכת לישון מאוחר, עדיין הייתי קם שבור? |זה אתה אומר. |אני רק יכול להגיד לך שכן. |אז למה הוא לא שבור? |מי, נדב? כי לנדב יש תינוק קטן. |לא מעניין אותו רביעי, ראשון בלילה, אחד במאי. |נדב קם כל בוקר באותה שעה. |חשוב שתדע שמחזור השינה |משתבש הרבה יותר אצל טיפוסים כמוך. |לא רוסים, ינשופי לילה. |לא, יותר… |השינה חשובה למצב הפיזי, הקוגנטיבי והמנטלי שלך. |לישון זה חשוב. |אתה יודע שבאירופה זה שביזות יום ב´? -אני יודע. |בטח שאני יודע. -לא, כי לא כולם יודעים. |אולי אתה לא יודע. -אני יודע. |זה בסדר, זה יכול להשתנות. זה יכול להיות שאתה לא יודע. |יום ראשון… -זה יום ב´ של כאילו אחרי הזה. |אני יודע את זה.|
כאן מורכב | אסיר במערכת יחסים
יכול להיות כי זה מאסר, יכול להיות כי זה המצב שאני נתון בו, |יכול להיות שזה אלף ואחד דברים, אבל היה שם משהו אמיתי. |גם כשהייתי בקשרים בחוץ, לא בבית הסוהר, |לא הרגשתי את העוצמות האלה. |הכרתי אותה דרך הטלפון, דרך חברים שהכירו לי, |וסיפרתי לה את האמת מההתחלה. |זה קשר שנותן לך סוג של כוח, סוג של איזשהו משהו |שאתה יכול להעביר איתו את הזמן, להעביר איתו את המחשבות. |אנחנו ארבע שנים ביחד. אני גדול ממנה ב-17 שנה. |התחתנו בבית הסוהר, חתונה מאוד מאוד עצובה. |לפני שלושה חודשים נולד לי בן. |אנחנו נפגשים אחת לחודש. אני שפוט על הריגה. |מקרה רגיל שיכול לקרות לכל אדם. |שפוט ל-17 שנה ואני יושב כבר 11 שנה מתוכן. |הקושי מבחינתי מאוד מאוד גדל כי הגעגוע שלי והמחשבות שלי |עכשיו הם בעצם על שניהם. |בשעה תשע וחצי בלילה סיימת את החיים שלך איתה, |ואתה לא יודע מה קורה מאז. אתה בעצם ניזון רק ממקום של אמון. |לי באופן אישי יש בעיה מאוד רצינית של אמון. |נכון שיש מינוס מאוד גדול בזה שאני פה, |אבל הפלוס של הקשר הזה, אולי בעקבות מה שאנחנו עוברים היום, |בעתיד יהיה לו ערך יותר משמעותי.| דוקותיים
כאן סקרנים | איך השתלט הפופקורן על בתי הקולנוע
על מה הסרט? -איך הפופקורן הציל את הקולנוע. |מה? |מי בחר את הסרט? -אימא שלי. |אימא שלך? אז עכשיו גם סרטים היא מתחילה לבחור לנו? באמת. |היא הבייביסיטר, זכותה. -היא עושה לנו בייביסיטר? |ב-1885 המציא צ´רלס קרטור את מכונת ייצור הפופקורן הראשונה |שפעלה בעזרת קיטור. בתוך זמן קצר החטיף הפריך |הפך לנפוץ בקרקסים, ירידים, ואירועי ספורט. |רק מהתיאטראות הוא הודר. בעלי התיאטרון לא רצו קשר |עם קהל לקוחותיו שהיה קונה אותו ברחוב מרוכלים פשוטים. |הם כיוונו למעמד העליון. |בתחילת המאה ה-20 התחיל הקולנוע את דרכו, |ובגלל שבעלי האולמות ניסו להעתיק את מה שנעשה בתיאטראות אמיתיים, |הם לא רצו שום קשר עם הפופקורן. |הם פנו לקהל לקוחות מהמעמד העליון. |בנוסף, הרעש של אכילת פופקורן במהלך הסרט, |לא מצא חן בעיניהם. |ב-1927, כשהסאונד נכנס לסרטים, |הוא נפתח לקהל רחב הרבה יותר |כי מעכשיו, לא היה צריך לדעת לקרוא כדי לצפות בסרטים. |שחקן מדהים. |אבל למרות ש-90 מיליון צופים בשבוע הגיעו אל בתי הקולנוע… |היא קצת פחות…. -עדיין הכניסה הייתה אסורה לפופקורן. |היא מתגבשת עדיין בדמות שלה. |וואי, זה מה זה סיוט לראות איתך סרטים. |ב-24 באוקטובר, 1929, בורסת המניות של ניו יורק קרסה |וסימנה את תחילת השפל הכלכלי החמור ביותר שידעה ארה”ב. |בתוך התקופה האפלה, דווקא הפופקורן התחיל |סוף סוף לקבוע את מעמדו כחטיף הבלתי מעורער של הקולנוע. |עשרות מיליוני אנשים שחיפשו מקלט מקשיי היום, |החלו לנהור לבתי הקולנוע. |רוכלים שזיהו את הפוטנציאל קנו מכונות פופקורן משלהם |ומכרו אותו מחוץ לאולמות לפני שהצופים נכנסו. -די כבר. |בעלי האולמות לא יכלו להתעלם מכך שיותר ויותר צופים |הגיעו לקולנוע עם פופקורן ביד. |הם התחילו להריח את הערך הפיננסי של מכירת החטיף. |ואז, בחלק מבתי הקולנוע מכרו זכויות מכירה לסוחרים, |מה שאיפשר להם למכור את הפופקורן בלובי. |התוצאה הייתה חד משמעית: בתי הקולנוע שמכרו פופקורן |שרדו את תקופת השפל, אלו שלא – נסגרו. |אבל מה שהציב את הפופקורן כחטיף האולטימטיבי בבתי הקולנוע |הייתה מלחמת העולם השנייה. |באותה תקופה המחסור בסוכר הביא לעליית מחירי |החטיפים המתוקים שכמעט לא היו בנמצא. |והפופקורן היה בשיאו. |וכך קרה שב-1945, בסוף המלחמה, |יותר ממחצית הפופקורן שנצרך בארה”ב, נאכל בבית הקולנוע. |והרווחים הרקיעו שחקים. |וכך, יותר משהקולנוע שמר על הפופקורן, |הפופקורן שמר על הקולנוע. |זה פרודיה, כאילו? לא הבנתי. |אני אסביר לך בבית, נו, לא עכשיו. -חבר´ה, אפשר שקט? |שקט כבר, די.|
כאן סקרנים | המרחב האישי
הצורך הזה בבועה דמיונית שמקיפה אותנו ושייכת רק לנו, |משותף לכולם. |הבעיה היא שרובנו כנראה לא נסכים על הגודל שלה. |אותו טווח ביטחון שאנחנו תופסים מהעולם יכול לנוע בין |45 ס”מ בלבד ל-120 ס”מ מהגוף שלנו. |לפחות על פי ההגדרה שניסח אדוארד טוויצ´ל הול |אי שם בשנות ה-60 כשטבע את המושג “מרחב אישי”. |המרחב שמתחת ל-45 ס”מ, לפי הול, הוא המרחב האינטימי, |זה ששמור בדרך כלל לבני זוג ומשפחה קרובה. |וכל מה שמעל ל-120 ס”מ, הוא המרחב החברתי, |עליו אנחנו מקפידים בדרך כלל בתקשורת עם קולגות ואנשים זרים. |רובנו קנאים למרחב האישי שלנו כבר מגיל 12, |ואנחנו זקוקים ליותר ויותר ממנו ככל שאנחנו מתבגרים |או מטפסים בסולם המעמדות החברתיים. |אבל הסיבה הכי משמעותית להבדלים בין ההעדפות שלנו, |היא כנראה תרבותית. |מחקר שנערך השנה מיקם בקצה אחד את רומניה, |בה נוטים לשמור בממוצע על 140 ס”מ של מרחב אישי, |ובקצה השני את ארגנטינה, עם 70 ס”מ בממוצע בלבד. |מניתוח תוצאות המחקר ניתן היה לראות |שאנשים שחיים במדינות חמות, נטו לשמור דווקא פחות מרחק, |ושנשים, באופן כמעט גורף, |נזקקו למרחב אישי גדול יותר מאשר גברים. |אבל יכול להיות שיש עוד איזה עניין. |מחקרים מהחודשים האחרונים גילו שהמנגנון שגורם לבני אדם |לרצות להתקרב לסובבים אותם, עשוי להיות קשור לרמות הדופמין. |מוליך עצבי שנמצא במוח ושולט בין היתר |גם על תחושות העונג והסיפוק. |ניסוי שנערך בזבובי פירות, |הראה שכשרמת הדופמין במוחם הייתה גבוהה יותר, |זבובים זכרים נטו לשמור פחות מרחק אחד מהשני. |איך זה רלוונטי לנו? |קיים לא מעט דמיון בין האינפורמציה הגנטית שלנו |לבין זו של זבובי הפירות, ומחקרים מהסוג הזה |עשויים לעזור לנו בהבנת תופעות רפואיות מורכבות |בהן שאלת הקרבה האנושית משחקת תפקיד מרכזי.| כאן מסבירים לוסי איוב
כאן סקרנים | מיזופוניה
הסביבה שלנו מלאה בצלילים. |בשבילנו זה חלק מהמוזיקה של החיים. |אבל יש כאלה שעבורם מדובר בסיוט. |אחוזים נרחבים מהאוכלוסיה חווים תחושות קשות כשהם שומעים קולות של |לעיסה, תקתוק, נקירה, |כסיסת ציפורניים, |כחכוח, צחוק, |או בעצם כל צליל שאנחנו מפיקים כיצור חי. |לתופעה הזו קוראים מיזופוניה, שנאת רעש. |התופעה הזו התגלתה לראשונה בשנת 2000 ע”י שני חוקרים אמריקאיים |בשם מרגרט ופאוול ג´סטרבוף. |עד לא מזמן כולם חשבו שהמיזופונים הם סתם מוזרים או בלתי נסבלים. |הסיווג של מיזופניה כהפרעה? אפילו לא נכנס ל-DSM,? |ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי. |המיזופונים, לעומת זאת, |הם מדווחים על תחושות של זעם, חרדה, |חוסר אונים, מצוקה נשימתית, |או הזעה מוגברת. |החלק במוח שלהם שאחראי לפעילות הרגשית קופץ להילוך גבוה |וקצב הלב שלהם גובר. |למרות שלמיזופונים עצמם זה היה ברור, |מחקר חדש מוכיח סוף-סוף |שמוקד ההפרעה שלהם איננו במערכת השמיעה, אלא בקישוריות העצבית במוח. |כלומר, אין להם בכלל בעיות שמיעה. |חוץ מלנזוף, להתלונן ולגעור בסביבה, |המיזופונים מתמודדים עם התופעה גם ע”י הימנעות. |עוד פתרונות שעובדים למיזופונים הם: |אטמי אוזניים, |אוזניות, |יצירת הסחות דעת, |חיקוי של הצלילים הטורדניים |ושיח פנימי חיובי. |מחקרים אחרים מציעים חשיפה מבוקרת לרעש |שתפתח חיסון מפני הרעשים הטורדניים |או טיפול בקשרים המוחיים שמעוררים את ההפרעה |באמצעות תרופות פסיכיאטריות. |אז נכון שבינתיים קשה לנו להבין |מה בדיוק גורם למיזופוניה ואיך מטפלים בה |אבל עצם נתינת השם לתופעה |הובילה למגמת הזדהות כלל עולמית. |עוד ועוד מיזופונים התרגשו לגלות שהם לא לבד בעולם, |שיש עוד אנשים שסובלים בדיוק כמוהם |מהקליקים המעצבנים של העט |או מהנשימות הכבדות של השכן מהקיוביקל ליד. |המחקרים החדשים, העיסוק הגובר והמידע שהצטבר |עדיין לא מספיקים כדי לגרום להכרה ממסדית בהפרעה. |אבל הם יצרו קהילה חדשה ומחבקת. |שנאמר, |צרת רבים היא לפעמים אחלה נחמה.| כאן מסבירים
כאן דעה | לא נוכחים אף פעם
לפעמים נדמה לי שאני דינוזאור. |ממש מאובן מאיזו תקופה פרה-היסטורית קדומה. |לא מעלה כמעט שום דבר לפייסבוק. |לא מצלמת במסיבות בגן. |לא רואה את פוליקר בזאפה דרך המסך של הסמארטפון. |לא מתעדת כלום. זה הפך אצלי למרד. |סוג של אובססיה. |כי איכשהו, בלי ששמתי לב, |פתאום הטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים עד כדי כך |שהמין האנושי כולו הולך ומשתנה לנגד עיניי. |אני יושבת בבית קפה וכולם עם הסמארטפון. |כל חדר המתנה, במעלית, ברכבת, אפילו בהופעה בפארק. |את הבמה מסתירה שכבה של מסכים שמונפים באוויר. |אז מה הבעיה? |אולי אני סתם מטרחנת על הזמנים שהשתנו? |הבעיה היא המחיר. איבדנו חלק חשוב מהיכולת שלנו לחוות. |אנחנו נמצאים בכל מקום יותר מאי פעם, |אבל אף פעם לא באמת נוכחים. |הכול עובר דרך הפילטר של המסך, דרך התגובות של הסביבה, |ואובססיית התיעוד והשימור מבטלת את היכולת שלנו פשוט להיות, |לחוות, וחמור יותר, |היא מעלימה כל אפשרות של קדושה מהחיים שלנו. |כי מה זאת קדושה אם לא מפגש רגעי של נשמות |שקורה כאן ועכשיו, |התעלות מפעימה של הנפש ממשהו גבוה ממנה. |קדושה לא רק במובן הדתי, כמובן, |לידה היא רגע קדוש. |מבט בעיניים של ילד מתרגש, הוא רגע קדוש. |והשיתוף, התיעוד והציבוריות הם חילול הקודש הזה. |החגים הם הזדמנות לחזור אחורה בזמן, |לא לימי המקדש, אלא לימים הרחוקים ההם מלפני שנתיים בערך |שבהם עוד חווינו חוויות, שעוד הספיק לנו רק לנכוח ברגע |ולא לתעד ולשתף אותו, |שהייתה קדושה בחיים שלנו, אינטימיות, פרטיות, |כשבאינטרקציה בין אישית היו רק ארבע עיניים |ולא מאות או אלפי לייקים. |זאת הזדמנות לשים רגע בצד את הסמארטפונים, טאבלטים, |את הדפדפנים, ופשוט להיות. |